על הניכור בסרט ישראלי קצת נשכח

 מול סדרת הטלביזיה הכה ערוכה ומושקעת שכתבתי עליה על סמך צפיה בשני פרקים ראשונים, צץ בזיכרוני סרט באורך בינוני מסוף שנות השמונים: 'עורבים'. הבימאית והיוצרת: אילת מנחמי. קצת חבל להפסיד הפקת טלביזיה ישראלית רק בגלל העיתוי האומלל לשידורה ובגלל 'עוינות' שפיתחתי, ורבות בגילי בטח מפתחות מול התכנים בה. עוינות שקשורה לגילנו ובשלב הזה בחיינו. תוך הזדהות עם דמות שכמעט אינה נמצאת בפרקים 3 ו4 (וגם בפרקים 1 ו-2 מקבלת זמן מסך מועט): האישה והאמא הנבגדת.

אבל נושא הפוסט השבוע הוא הסרט 'עורבים'.

קודם כל מדובר באחד מאותם סרטים ישראלים שמותרים לצפיה בחינם במלואם ביוטיוב. כלומר במחיר איסוף מידע על הרגלי הצופים, טעמם והעדפותיהם (מחיר שכולם מודעים להיותו אולי גם לערכו).

הסרט מתאר מציאות חיים של צעירים (וצעירים מאוד) הומלסים בתל אביב, שמתארחים לתקופות זמניות בבתים שאפשר לקרא להם בעדינות 'קומונליים'. בסצנה הראשונה, הם אוספים בשוק בסוף היום, שאריות ירקות ופירות שהסוחרים זורקים. שיהיה להם משהו לאכול. בין השאר הצעירים משתתפים בתצוגות אופנה ססגוניות ומתלבשים נורא יפה ונורא מגניב. 

האור בסרט קודר. היופי אחר. המוסיקה עצובה אפלה. הנושאים טרגיים.  כל כך טרגיים ומושתקים עד למצב שבו התקשתי להבין כשצפיתי בגיל צעיר, למה כל הזמן מדברים שם על נסיונות התאבדות. קשה להבין בגיל צעיר איזה אכזרי זה להיות בחוסר אונים כזה שבו נמצאות הדמויות הראשיות, פליטים מחברה מנוכרת. 

בחבורה הגברית האקסצנטרית יש דמות נערה אחת, מופנמת באופיה, שברחה מבית במושב חקלאי אחרי שאמא שלה התאבדה או אושפזה. הפריקים האקסצנטרים בדירת ההומלסים התלאביבית היו היחידים שבה קיבלו אותה כמו שהיא. הדמות הראשית השניה היא נער שאף אחד לא יודע איך הוא הגיע למצב הומלס אבל  מנסה להתאבד כל שבוע ובחבורה 'הססגונית' מתייחסים לזה באדישות. 

יש שם דמות מעצב אופנה שמספר (בהווה של שנות השמונים) על מסע בזמן לעתיד. הצעירים שמדגמנים עבורו שומעים אותו מדבר עם אחת המאפרות שמצחקקת, אפילו שהוא מספר על דברים ממש עצובים. בין השאר כך הוא מספר לצוות ההפקה על העתיד בעוד ארבעים חמישים שנה, יהיו הרבה יותר הומואים מחוץ לארון. שבשנות התשעים יפסיקו לעשות עניין מהומואים ויקראו להומואים גאים, עליזים או גייז. אבל באמצע שנות העשרים בשנות האלפיים יתחילו שוב לצחוק עליהם ולהחרים אותם. יקראו להם בשמות בלי להגיד הומואים. 

"זה דיבור כזה שיקראו לו 'פוליטיקלי קורקט'..." 

הוא אומר למאפרת באינטונציה ההומואית שכולם שמעו בשנות התשעים בכל מקום, מתל אביב עד עוטף עזה.  אינטונציה שהומואים היו מדברים בה בשנות השמונים רק עם מי שהם סמכו עליהן שישמרו על סודם.

"בעתיד אנשים יסקלו אותך מאמי על השומן העודף שלך" 

והיא מצחקקת.

"את צוחקת? את תמותי אני אומר לך את תמותי רק בגלל שאת שמנה. אבל הם לא יגידו שמנה. לאנשים בעתיד יהיה פה נקי נקי וראש מטונף מטונף.הם יצחקו על הומואים ועל שמנות ועל מבוגרים שנראים בגילם"

 "הם ישתמשו בשם המותג שלי ..." הוא אומר למאפרת, "...כשהם ירצו ללעוג למבוגרים ששרדו מדור שיזכור אותי כשהייתי משהו. יופי ישעמם אותם. הם יפיקו תצוגות אופנה שיראו כמו פריקשואו וישדרו את זה ישיר בטלביזיות קטנות ממצלמות טלביזיה קטנות שיהיו לכל אחד בקהל. על המסלול יביאו לצעוד אנשים שמנים מאוד, גמדים, נשים מבוגרות, נשים עם זקן, נשים צעירות שנראות כמו בובות בקטע נוירוטי, הומואיות, כל מי שיש לו עור בגוון כהה או מבנה פנים מיוחד, או מגבלה גופנית בולטת". 

סתם, אין סצנה כזאת בעורבים.

 אולי היתה בתסריט ונפסלה. למרות שהאור בעורבים פחות מלאכותי או מוחשך באופן מלאכותי כמו בסדרות טלבזיה עדכניות. יש בסרט סטים מלוכלכים מתפוררים כמו הדירה שבה הצעירים שוהים, עם יופי אחר שאומנים יכולים להוציא מכיעור הצעירים לבושים בחולצות יפות. או במחלצות יפות בהתחשב בסגנון האומנותי. אולי הסצנה המומצאת על מעצב נוסע בזמן זה הדמיון שלי כתגובה לחשבון אינסטגרם ישראלי שאני עוקבת אחריו, שמתמחה באופנה ישראלית ומכירות וינטג': 

eladhofman Vintage me up שכל סטורי שלו מתחיל ב: אזזזז בוקרררר טובבבב מאמממממי

בקשר לעורבים ובהקשר להווה מואר או עתיד מואר במדע בדיוני (science fiction לייט) נטול אופל : אין לי מושג איך אני זוכרת את שמות השחקנים הראשיים בסרט: גילי בן אוזליו ואיציק ניני. 

הם הופיעו בסרטים נשכחים כמו 'עורבים' שמעט מאוד כתבו עליהם ודיברו עליהם במדיות שאני קראתי או צפיתי בהן. אולי ראיתי קטעים מתוך עורבים שהראו בתכניות טלביזיה למתבגרים וכשהיה אפשר לקשר לסרט מבלוגים או אתרים, צפיתי בו במלואו. אולי הסרט נשאר לי בזיכרון הודות לאסתטיקה ולראש האמנותי-דקדנטי  שבו הוא נוצר ומורגשים בכל סצנה. 

גדלתי בבית שבו נתנו חשיבות לאסתטיקה כתוצאה משליחות שאליה נשלחו ההורים שלי כזוג נשוי ישראלי באירופה בתחילת שנות השבעים. אבא שלי נשלח ממשרד הביטחון לפקד על צוות מאבטחים ואמא שלי שהיתה כנהוג באותן שנים רעייתו, עם חוג חברתי מקהיליית משרד החוץ ומשרד הביטחון. 

שם היא אמא במשרה מלאה. בארץ היא תמיד עבדה משרה חלקית בתור מנהלת חשבונות לאחר שויתרה לטובת הנסיעה על לימודים לראיית חשבון שהתאימו ליכולות שהיו לה כבר בתיכון. היא עבדה כמו כל האימהות שהכרתי עד הפנסיה. הם שבו לארץ כשהייתי בת שנה וחצי מתוך התחשבות בי וביכולות החיברות התלויות שפת אם. 

אימי פיתחה בעת השליחות, חיבה לבגדים בנראות ואיכות שהיום שוב מוצאים רק במכירות וינטג' או יד2: בארץ לבשו באותן שנים בגדים שהיו קצת יותר מ'צנע', בגוונים דהויים, בגזרות אחידות שעקרות הבית היו תופרות בעצמן או מתקנות במכונות תפירה. כשהם עברו לגור בבית שיותר התאים להם לעת זיקנה (פחות מדרגות) הם תרמו הרבה מכל הדברים היפים שנאגרו במשך שנים. כולל כל הבגדים שמוכרים היום כוינטג', למעט אלו שאמא שלי הרשתה לנו ללבוש והתבלו (לבשנו חלק מהבגדים הישנים שנשמרו כחדשים, כשהתחלנו להבין קצת באופנות נשיות ואיכויות שהיו בבגדים שהיו מאופסנים במדפים הגבוהים ותלויים גבוה ב'חדר ארונות'). 

היו לי חברות שאמהות שלהן תפרו בגדים מבדים מיובאים לפי גזרות במגזינים מחו"ל כמו בורדה, שהיינו מעלעלות בהם או בגליונות ווג שהיו בסלון. האימהות הישראליות שלנו היו מנהלות חשבונות, פקידות קבלה, מזכירות רפואיות, מורות, מזכירות מנכ"ל. היתה אמא אחת רופאה שאף פעם לא ראיתי. הקניטו בחבר'ה את הבת שלה (היתה הקנטה קבועה בחבר'ה שאף אחד לא לקח קשה כי זה היה 'בחברות') איך היא יצאה סתומה לאמא כזאת חכמה. בסוף גם היא נהייתה רופאה. 

 אצלנו בבית היו גליונות 'את' עם הפקות אופנה צנועות יותר מאשר בווג. אמא שלי היתה קונה בגדים במכירות ביתיות, ממותגים של מעצבים ישראלים כמו יהודה דור או דורין פרנקפורט או מותג שבתור ילדה משועממת חיבבתי את עיצוב הלוגו שלו:

Just Looking עם עיניים ב-OO. 

 אחותי ואני היינו ילדות טובות וממושמעות אבל בגדים 'מפונפנים' חדשים כגון אלו שאמא שלי קנתה הפסקנו ללבוש מגיל 10 בערך - בגיל שבו מתחילים להתלבש 'כמו כולם'. לא עזרו כל תחינותיה. בתור ילדות רצינו בגדים רגילים מטריקו מ'בזאר הקריות' או בסטות שהיו ברחוב החלוץ והרצל עם סגנון כזה. או בחנויות חיפאיות עם יומרה לקצת יותר שנקראו בשמות כמו: 'ארצנו הקטנטונת'.

 על טראומת קניית הבגדים לבת מצווה בחנות הכי יוקרתית בחיפה באותן שנים כבר כתבתי בפוסט בנושא וינטג'.

***

על השחקנית גילי בן אוזליו שגילמה דמות ראשית בעורבים כתוב בתוצאות בגוגל שהיא מתה בגיל 46 לאחר שגילמה תפקידים בסרטים ישראלים די נשכחים שהופקו על נושאים טעונים.

על איציק ניני שהוסיף לעצמו שם פרטי כיאה לדמות בינלאומית (עם קריירה בתחום הפקות ארועים בבירות עולם) נגמרים האיזכורים בגוגל בשנת 2015. אולי יש איזכורים עדכניים עם השם הבינלאומי שאני קצת מתקשה לזכור איך מאייתים.