Spiders from Israel and Who cares

אני רוצה למצא זמן לכתוב פוסט קצר על סדרת אפל חדשה: 'המטייל הנירגן'. אין לי בעיה להקליד איזה שמונה עמודים בשטף אבל צו השעה הוא קצר וחד. בהקשר לקורות יוג'ין לוי המגיש השחקן בסידרה המבדרת וחושפת אנשים בעולם במצב (מפינלנדים שאוכלים בשר מצאן מקומי ועד לזקן מלדיבי עם עיניים זורחות מלעיסת גת או עלים מקומיים כלשהם) כלי חשוב במאבק הבינדורי מול גזרות המדיות: הפרלמנטים הקטנים למפגשים קבועים בין חברים וותיקים. או חברות וותיקות.

 מול סדרת הטלביזיה הכה ערוכה ומושקעת שכתבתי עליה על סמך צפיה בשני פרקים ראשונים, צץ בזיכרוני סרט באורך בינוני מסוף שנות השמונים: 'עורבים'. הבימאית והיוצרת: אילת מנחמי. קצת חבל להפסיד הפקת טלביזיה ישראלית רק בגלל העיתוי האומלל לשידורה ובגלל 'עוינות' שפיתחתי, ורבות בגילי בטח מפתחות מול התכנים בה. עוינות שקשורה לגילנו ובשלב הזה בחיינו. תוך הזדהות עם דמות שכמעט אינה נמצאת בפרקים 3 ו4 (וגם בפרקים 1 ו-2 מקבלת זמן מסך מועט): האישה והאמא הנבגדת. אבל נושא הפוסט השבוע הוא הסרט 'עורבים'. קודם כל מדובר באחד מאותם סרטים ישראלים שמותרים לצפיה בחינם במלואם ביוטיוב. כלומר במחיר איסוף מידע על הרגלי הצופים, טעמם והעדפותיהם (מחיר שכולם מודעים להיותו אולי גם לערכו). הסרט מתאר מציאות חיים של צעירים (וצעירים מאוד) הומלסים בתל אביב, שמתארחים לתקופות זמניות בבתים שאפשר לקרא להם בעדינות 'קומונליים'. בסצנה הראשונה, הם אוספים בשוק בסוף היום, שאריות ירקות ופירות שהסוחרים זורקים. שיהיה להם משהו לאכול. בין השאר הצעירים משתתפים בתצוגות אופנה ססגוניות ומתלבשים נורא יפה ונורא מגניב.  הא