על הסופר המתחיל והמשורר האבוד

 

1.מכתב שלא יישלח

מכתב שלא יישלח לסופרת הצעירה שהמציאות הישראלית היכתה בה בגיל שיש דרכים להירפא מהמכה הזו. בסיפרה היא האירה על השלכותיו של תפקיד בשרות הצבאי שנחשב משאת נפש למיועדות לשרות, אך הופך בקרב חלק מהן, במהלך השרות האינטנסיבי בדרכו, לשריטה שמלווה לשנים ארוכות. לא תפקיד אינטנסיבי כמו הלוחמים במארבים ובפעולות קומנדו, שחוזרים הביתה פעם בשלושה שבועות בשיער מגולח ועם חתך דיבור אחר שלוחמים חייבים לאמץ. התפקיד שיש לו יתרונות בנוסף להשתתפות במאמץ צבא ההגנה לישראל, כרוך בקורס ארוך, אינטנסיבי, שבמהלכו רוב הבנות צפויות להיכשל. כמו קורס טיס לבנות, חוזרים ואומרים המדריכים בקורס.

אלו שעוברות הופכות לטייסות אלו שנכשלות הן כמו הנווטות. חלקן ישאו שריטה קטנה עדינה של כישלון שנרפאת בגיל שבו שריטות שיטחיות מהשרות בצה"ל הן אפיזודה בת חלוף. קורס קצר יחסית ורחוק מלהיות תובעני כמו השרות הצבאי של הלוחמים. אך למרות זאת תפקיד שמשאיר משקעים, לחיילות שחוזרות כל יום הביתה ולנשים שהן יהיו. בנות ה18-20 באכסניות של הקולג'ים במערב יכולות לבחור איך ועם מי יעבירו יום לימודים, איך יביטו על בני גילן, איך ידברו איתם בלי להיות מושפעות מהתבניות שהאפיזודה הצבאית של כל בני ובנות ה18, שאינם חומקים ממחויבותם כאזרחים בארץ מחייב ליצוק אליהן אנשים צעירים.

2.עיברית גבוהה 

מאז רשימות הבגרות בספרות, מקורית ומתורגמת התאמצתי (והמשכתי) לקרוא אותם סופרים וסופרות, שהעשירו את הקוראים בידע העברית. אלו שלומדים לעוף איתם לגובה להקות הציפורים המשקיפות על התמונה הגדולה. אלו שמביטים איתן בעדשת המיקרוסקופ על דפוסים שחוזרים בחתך גרגר האורז ובמערך הטרסות שמהן הגיע, למרגלות איזה רכס אסיאתי, ולגלות איך קשורים זה בזה דווקא הדימויים הקלישאתיים האלו, שיזכו את המשתמש בהם בבוז. דימויים שלמרות היותם נדושים, אינם שייכים. אפילו לעולם הדימויים של החקלאים בישראל.

יש קוראים כאלו, שהסופרים הקאנוניים והסופרות שהותירו חותמן מעבר לתקופות המבצעים של 4 במאה, משנים אצלם ואצלן לתקופת הקריאה את השפה, את התחביר, התחביר הפנימי, החיתוך של המשפטים. כשקראתי עגנון, כתבתי על הקריאה בישרבלוג. תחת השפעתו כתבתי סיפור קצר בהמשכים שהעלתי לשם. העירו לי שהשפעתו ניכרה בצורת הכתיבה: באופן לא מודע הארכתי פעולות בהטיות של שני שורשים: עלה והתיישב. קמה והלכה.

יחד עם כל הפלטפורמה שעליה נכתבו רק בלוגים בעיברית הבלוג נקבר מתחת לשכבות של תכנים היסטוריים, איפשהו, באחת מהפינות הנידחות על האינטרנט.

  עכשיו לא יודעת. יש מחיר לתעופה, יש מחיר לצלילה. אולי עדיף פשוט לברוח למשהו קליל ומצחיק. החיים קצרים.

בשבילם זה יהיה לא יותר ממשחק שחמט נגד יריבים שהימרו על סוף אחר. או תשחץ רב מימדי. מטריצה שפותרים לאורך שנה שנתיים. מבוך לעכברים בניסוי. גן חיות עם פיצ'רים מיוחדים. משחק מחשב. מציאות וירטואלית. לא יותר ממשחק אבל משחק  עילאי, לא שעשוע נמוך כמו משפחת עממיקו שזורקת בוטנים על הגורילות שלא יהיה מצ'עמם. לא מביך כמו המבקרים שקוראים קריאות למטה אל הדובים בגן החיות התנכי, שיזיזו ת'תחת ויצאו מהברכה הצוננת המעופשת ויתנו הופעה לקהל המבקרים. למרות הפרווה והשמש הקופחת, באקלים שהשתנה מאז אי אלו התקלויות במלכינו. כשדובים הסתובבו חופשי ביערות יהודה, השומרון והגליל.

בשבילם זה כמו ספארי. אפילו שבגן החיות הישראלי שרק מדמה ספארי, משפחת החתוליים מדוכאת, מפוטמת בבשר גוויות. האנטילופות כלל אינן מאוימות מהאריות והנמרים. חתולים ענקיים שבעים זה לא דרמה.

3.הספד למשורר אבוד 

הנער הזר מהניכר, בתקופה שהניכר היה עיר אחרת, כתב שירים על העיר שלו: ספק עיר, ספק פרבר מרוחק דרומית לתל אביב הקטנה. בבגרותו הפך למשורר, אך לא הבשיל. נותר בוסר. אולי היו אלו פצעים שנותרו משרות צבאי שלא הלם אותו.

 אולי מותו בגיל צעיר היה תוצאה שלמצבים שכולאים אנשים בתוך בדידות איומה מאחורי סורגים בלתי ניראים.

בן העשרים ושמונה היה במותו. בני שבע עשרה היינו כשהושיט לי את המחברת שלו. מהמחברות שלו לאותו קיץ של חופש גדול אחרון, בין כיתה יא לכיתה יב.

בעדות אביו שנכתבה בחלוף עשר שנים מהטרגדיה, באתר הנצחה קטנטן (בהתחשב בשלל המחברות שהותיר אחריו) הוא מתאר איך בנו תלה עצמו. בתוך החיפושית שלו נשארו ערימות דפים עם שיריו. 

4.החיפושית של סיגי שם בדוי

 לסיגי שם בדוי חברתי מילדות, היתה חיפושית צהובה שאבא שלה ידע איך לקמבן לבת שלו. טרנטה עם אופי ששרתה אותה בנסיעות לאוניברסיטה. מכונית קומפקטית.

קימבן מילה מהשפה בגובה בינוני שאנחנו דיברנו וקראנו בתקופה שהיא היתה אוספת אותי בחיפושית ההיא, או לרוב אותנו (כמעט תמיד היתה החברה השלישית, או הבת דודה), למסיבות הקיץ. אלו היו מסיבות שהתקיימו באופו קבוע בגן ארועים סמוך לאוניברסיטה שנקראו 'ליין מסיבות הבוסתן'. ליין היה כינוי לסידרת מסיבות שמארגן צוות של מועדון סגור בתקופת הקיץ, כינוי שאומץ מטרנד הבילויים של צעירים בתרבות השפע בשלוחות של החוף הגלובאלי: בריביירות האירופאיות ובאיים אקזוטיים בכל העולם במרחק צ'רטר. בישראל רובנו הסתפק בחיקוי הצנוע של קפיצה לכמה שעות של בילוי סופש. 

פעם אחת בסוף אחת המסיבות בליין הקייצי, מצאנו את החיפושית של סיגי בלי הפנסים הקדמיים. סיגי שם בדוי לא היתה מופתעת. זה לא קרה בפעם הראשונה. פנסים של חיפושית היו מצרך נדיר באזור. מתחת לשכבות הזיכרון של החיפושית עקורת הפנסים אני לא מצליחה לשחזר איך הצלחנו לחזור באותו לילה. אולי אבא שלה הוזעק.

באותו גן ארועים נערך גם כנס מחזור של השכבה שלי בתיכון כשהיינו בני 36, כשכולנו נראינו עדיין דומים למסיימי התיכון שהיינו בשנת 1992.  הכנס שהוחלט שיהיה ללא בני.ות זוג, והמסיבה שסגרה אותו, הפכו מסע (מטורף לחלקנו) בזמן. 

במסגרת החזרה בזמן חזרתי לתפקידי כאחת הנהגות התורניות של החבורה מהתיכון בבילויים בתקופת השרות הצבאי. תפקיד הנהגת הטיל עליי אחריות אמנם אך חסך ממני אי אלו השפעות של אלכוהול 'חופשי כיד המלך' כמו שנהגו אז לקרא לזה.

5.הידידות שבאה פתע אל קיצה

החברות האמיצה של סיגי ושלי, שהחלה בגיל 3 בערך, הפכה לידידות מופלאה בצעירותנו והסתיימה כשהיא כעסה עליי וכיום מובנות לי עוצמות הכעס, כשאספנו אותה ממסיבה האקס ואני, רק עד אמצע הדרך חזרה אל בית אביה בסובארו החבוטה שלנו.

סיגי שם בדוי ואני גדלנו כשכנות ביישוב עירוני באזור חיפה בקצה רחוב קטן שהסתיים בחורשת קזוארינות מאובקות. היא בבית של אבא שלה שמעליו נבנה בניין משותף חדש ואני בבית הוריי בבניין החדש המשותף הסמוך. בעליו של הבית המקורי שמעליו נבנה הבניין המשותף ושל עוד בית מוקף בחצר מוזנחת בהמשך הרחוב, היה טיפוס תימהוני מתבודד, עם שיער גינגי' מגודל שהתגורר בגפו באחת הדירות בבניין המשותף. שם משפחתו תאם באופן קצת אירוני נטייה שהיתה לו להתהלך מתנדנד בין דירתו לבין ביתו כשריח לא נעים, שכנראה היה ריח אלכוהול, נודף ממנו.

סיגי שם בדוי כעסה עליי ובצדק לאחר שביקשה שניקח אותה איתנו באוטו שלנו, בעיצומו של רייב המוני של אחה"צ שהתקיים לקראת ה'סופ"ש' על שפת הים של תל אביב. הנסיבות המקלות הן שהיא הגיעה לרייב עם כמה מהחבר'ה שלנו מהקריות ברכב של מישהו אחר שהתברר שהם נשארים לישון שם. האקס הסכים שהיא תיסע איתנו חזרה אך סרב להמשיך עד הקריות מהצ'קפוסט: הצומת שהיה בין הכביש לקריות לבין הכביש למושב שאנחנו עברנו לגור בו. הצומת לא היה שומם אך לא היה מאוד 'סימפטי' לבחורה צעירה לחכות בו לבד לאוטובוס. יכולתי להתעקש שלכל הפחות נחכה איתה שם עד שאבא שלה ששוב הוזעק יאסוף אותה.

 היא נעלבה, אבא שלה שהכיר אותי מגיל שלוש בערך, רתח. הוא נאלץ להגיע ולאסוף אותה מתחנת האוטובוס בשעת החשכה. גזר הדין החמיר איתי (לשניהם, לאב ולביתו, יש בין השאר גם תעודת עו"ד). המשכנו לאיזה תקופה להתראות במפגשים של החבר'ה שהלכו והתמעטו. החברות ששרדה שינוי סטטוס ושינוי מקום מגורים מצאה את סופה לאחר תקרית האיסוף הלא מושלם מהרייב.

סיגי שם בדוי לא היתה ילדה אבודה. היא כבר הספיקה עד אז לעבור לגור בעיר הגדולה לסיים סטאז' בתחום תובעני ולחזור אל בית אביה שממנו התחילה הקריירה המרשימה שלה בתנאים מעט יותר נוחים מדירת שותפים. התכנית שלה באותה תקופה לא היתה מאוד שונה ממסר שקיבלה מהרוחות בביקור אצל מגדת עתידות. אני חושבת שהיא החברה היחידה שלי שהלכה למגדת עתידות ואפילו לא התביישה לספר לחבר'ה. הידעונית צפתה לה קריירה מזהירה בניו יורק ואימהות בגיל מבוגר לתאומים.

 מסתבר שסיגי היתה טיפוס סולידי יחסית לתחזיות. היו לה מנת משכל גבוהה בהרבה מהממוצע, אופי קשוח ואנגלית של אחת שנסעה עם משפחתה לשנת שליחות באמריקה. סיגי ידעה הרבה לפני כולנו איך להתלבש להצלחה וניהלה מנעוריה שיגרת יום ספרטנית של בחורה תחרותית. מבחינתה לא היו אופציות שלא להצטיין בלימודים ובתקופה שלשמור על כושר גופני היה עניין של גולשים או ספורטאים בלבד, היא כבר התאמנה בבית עם משקולות יד מול קלטות של ג'יין פונדה. בכל זאת ואף על פי כן נשארה בארץ, התחתנה והפכה לאמא בגיל שכולנו הפכנו לאימהות. עם בית בפרבר של העיר הגדולה. לא מאוד רחוק מחוף הים של תלאביב.

5.אחד אקלקטי

אני לא יכולה להבין איך במשפחתו של המשורר האבוד, לא ראו את העתיד לבוא. או שראו ולא פעלו. הוא לא הלך לאיבוד באיזה אתר טיולים אקזוטי בקצה השני של הגלובוס. הוא סיים את חייו בלב תל אביב מרחק של קצת יותר משעה נסיעה מבית הוריו. זוגתו המשוררת שהפכה בשנים אחרי מותו לשם עולה בשירה העיברית הצעירה, נפרדה ממנו. באחד מהשירים שלו שנבחרו להיות מונצחים על הרשת הוא מעיד על עצמו:

אחד

 אחד

 אחד

 אחד

 כך הוא סידר רביעיית מילים בין בתי השיר, ארבע שורות, מילה אחת בשורה.

בגיל ארבעים נתקלתי באתר לזיכרו שהוקם ברשת לאחר מותו. בשנה שהוא מת בלב תל אביב בגיל 28 משיברון לב או מבדידות או מאיבוד אמצעים למחיה (או כל זה יחד), ניסיתי לצבור בתל אביב שעות התמחות במשרד שהסכים שאעבוד בו. חודשיים נסעתי כל יום מהמושב וחודשיים בקיץ ניסיתי ממש לגור בתל אביב העיר שבאותן שנים החלה לתפוס תנופת צמיחה אדירה. במשרד היה לי טוב אבל בעיר היה לי קשה, הייתי פרובינציאלית, עדינה, עם מבט תמים. לא התאמצתי להשתלב בתזזיתיות שמסביב. המצאות בקירבתם של טיפוסים 'אקלקטיים' הכבידה עליי במסלול הקבוע בין החדר השכור למשרד בשנקין שמלבד התמחות מקצועית היה כרוך בהתרשמות מכאלו טיפוסים. 

אקלקטיים היה שם התואר שבחר בוב דילן להעניק בביוגרפיה שלו לטיפוסים מהשוליים שהתהלכו ברחובות רובע הווסט ויליג' בין העוברים והשבים, שהוא עשה מאמצים לשרוד בקירבם. 

רוברט בוב דילן צימרמן מוקיר תודה לואן רונק בעליו הקשוח של פאב בשם The gaslight שפעל באזור שכונת הגריניץ' ויליג' ב60S. ואן רונק איפשר לכלבים העזובים, או לאמנים משומקום שבראשית דרכם, לקבל אצלו במה ושכר זעום. הוא זוכה לכבוד בפסקול של 'בתוך לואין דיוויס' הסרט של האחים כהן על התנאים הקשים עד סכנת מוות שבהם דילן הצעיר שרד ואף התבגר.

אמנם היו לי תנאי לינה משופרים לעומת דילן הצעיר שנדד בין מטבחים של מאורות מופעים עם כובע וספות של חברים (שילמתי על חדרי 350 דולר משכרי החודשי שהיה בשקלים) אך היתה לי הזכות להתבונן מהצד על אורחות חייהם של בני משפחתו של האמן שאצלו התמחיתי. כל אחד ואחת מהם היו אמנים בתחומים שונים, חלקם מפורסמים (בלי להזכיר שמות). בתור בקיוסק הסמוך למשרד שבו היינו מחכים שימרחו לנו בסנדביץ' במחיר סמלי, ממרח טרי מתוך מבחר מרשים לאותה תקופה , עמדו טיפוסים ציוריים בכל הגילים עם דיעות שהם הספיקו להשמיע לכל המעוניין והלא מעוניין בפרק זמן של תור.

נפרדנו האקס ואני באותה תקופה פרידה, שהחזיקה סופשבוע שהיינו אמורים להיות בו ביחד ועוד חמישה ימים שהיו בכל מקרה בנפרד (הוא פנה מהמושב ללימודים בחיפה). לא הייתי בנויה ללבדות אבל לגמרי לבד לא הייתי. בשום רגע לא הייתי אבודה. עם החזרה לשקט ולקצב החיפאי האיטי, נעלם איזה מתח שהעיב בחודשים של הניסיון להסתגל לחיים בעיר הגדולה.

המשורר הצעיר לא היה אחד כשהיינו בני 17, 18, 19. אולי 'אחד מהחבר'ה' כשמו של אחד הסרטים האמריקאים שאהבתי, שעוסק במסע ובחברות אמיצה בגיל ההתבגרות שמתברר כהספד לאחד מחבורה של ארבעה שיצאו למסע יחד.

 הוא לא היה אחד שנבלע בקהל אבל הוא היה רחוק מלהיות בודד. במפגשים אקראיים בין החבורות הרבות של מתבגרים, בנים ובנות, שמילאו בהמוניהם חופים של הכינרת, פסטיבלים לתיאטרון רחוב בסוכות בעכו, לזמר בערד, הוא תמיד היה מוקף, או יחד עם. אצלי בזיכרון שמו נצרב יחד עם שמו של חברו הטוב שכשהיו פורשים מה'זולה' של חבורה הגדולה שלהם בפסטיבלים. הם היו צמד חמד. לחבר קראו בשמו הפרטי. למשורר בכינוי חיבה שהיה קיצור של שם משפחתו. לעיתים קראו לו בשמו הפרטי כך שאותו זכרו עם שם המשפחה.

אני חושבת שהצלחתי להכיר אותו מהמחברת שלו ומשיחה ארוכה איתו בנסיעה לכינרת שבה החבורות שלנו נפגשו לראשונה. הוא דיבר חופשי על החלומות שלו (קולנוע) הסרטים והספרים שהרשימו אותו ושהוא העריץ את יוצריהם (ויטוריו דה סיקה האיטלקי שלימדו אצלם במגמת קולנוע בתיכון וג'וזף הלר שהציעו בכל הארץ ברשימות לקריאה אישית לקראת הבגרות בספרות). אלו היו ספרים כל כך חתרניים שאני באופן אישי לא צלחתי בהם יותר משליש עלילה. למרות שבגללו בזכותו בגללו ניסיתי לצלוח אותם.

בזכותו בגללו בזכותו התחלתי לכתוב במחברת. זה לא היה קל להתמיד אבל נמצא פיתרון בדמותה של המחברת הראשונה שכתבנו יחד שתי חברות. מחברת שהצטרפו אליה עוד אחרות, חלקן אבדו, חלקן נשמרו במגירות ונשלפו מהן בשלב מוקדם שבו הקריאה בהן עלולה להזיק.

המשורר האבוד היה תמיד עם מחברת בידו כעין כרטיס ביקור שהיה מגיש לכל הפוגש בדרכו.

הוא התלבש זרוק אבל ניכר שבחר בקפידה את מלבושיו, שהיו הדבר הכי רחוק ממדים. בפסטיבל ערד טרום שנת הגיוס זיהינו אותו בהמון (היו נוסעים לערד בפסטיבל עשרות אלפים עד לאסון). היתה לו טישרט עם הדפס דהוי של דגל בריטניה. הוא לא חיבר בין החולצה לג'ינס פנקיסטי מטונף כמו רבים שחיקו אופנה שעדיין נפוצה אז בארץ, אלא הרכיב מראה ייחודי רק לו, של  שורטס לבנים  שאיכשהו התחברו לחולצה שכאילו ירד לה הצבע בכביסה ולרגליים יחפות. נדמה לי שהיו צמידים על פרק היד והקרסול שהשתלבו עם התלתלים אבל אולי זה רק נדמה. החולצה והמכנסיים הקצרים היו מראה ייחודי רק לו, שיחד עם המחברת התמידית הבליטו אותו על רקע ההמונים בשרוואלים וחולצות של תנועה או חוגי סיור או גיוס קטיף 90' בקיבוץ.

6.מכתב שהמשורר הצעיר לא שלח?

האבסורד הוא שבישראל הקטנה, שכולם בה הכירו מישהו שמכיר מישהו, חברתו באותה תקופה היתה חיילת באותו מוצב עם מישהי מהחבר'ה שלי, חברה טובה שאיתה כתבתי במחברת משותפת, מחברת ראשונה בהשראת המחברת שלו, ששתינו קראנו בה בהתלהבות שגרמה לנו לחקות אותו.

באחד החמשושים נסענו על מדים כמה חבר'ה לבקר חברים שהיו בשרות בקיבוץ בגבול הצפוני, סמוך למוצב של חברתי, שנמנע ממנה לצאת מהמוצב. היא הכירה ביני לחברתו: מישהי מהעיר שלו עם רגישות ומקוריות דומות לשלו. ישבנו שלושתנו למרגלות החמ"ל בכוננות ההקפצות של הפלוגה במוצב, בעת מתיחות מתמשכת על כל נגיעה בחוטי תיל של גדר המערכת (אפילו ראינו את חברתנו בפעולה). 

 במחברת שלו היה שיר אחד קצת משועשע עליי, עם כותרת עוקצנית ('היתה לה חולצה של קן קריית מוצקין'), עקיצה לא ארסית מידי וניסלחת בעיניי הודות למיצלול שהוא השיג דרך שינוי הפרטים  בלי לאבד את הפואנטה על תיסכולם של בני ישראל בני ה17 מבנות ישראל הכשרות מעיר אחרת שנסעו לכינרת, אבל אפילו לא הסכימו לתת שלוק מפה לפה  מבקבוק שתיה (הוא וחבר שלו הקניטו אותי על זה כשפגשנו אותם/נתקלנו בפעם הראשונה בכינרת).

על חברתו היו כמה שירים שהמחישו חוץ מהרגישות והמקוריות נועזות מסוימת שאפיינה אותה (בין השאר היינו מזועזעות מהשיר הפרובוקטיבי 'עשינו את זה במיטה של ההורים שלה' או כותרת דומה). היא היתה 'נשמה חופשית' ולא היה אכפת לה שנדע שהיו עליה שירים במחברת ואיזה מהם היו עליה. היא שמחה לגלות שפגשנו אותו בפסטיבלים ולרכל עליו. 

בביקור במוצב חברתו בחנה אותי בעיון מכף רגל (בנעל צבאית גבוהה תיקנית) דרך המדים (התניידנו חינם בתחבורה ציבורית) דרגות תפורות לשרוול, סרט מש"קית, כומתה בכותפת ועד ראש (בשיער אסוף לזנב סוס תיקני) והעירה "אה את ניראית תיקנית כזאת'. שווא נח בקוף. אולי התכוונה תיקנית בהשוואה לבנות ששרתו כסמב"ציות (סמלות מבצעים) במוצב על הגבול, אולי בהשוואה לסיגנון הזרוק של החבורות שנסעו, כשנסעו, לפסטיבלים. חברתו של המשורר האבוד, ברעמת שיער פזורה ארוכה קצת יותר מקארה, אפילו לא לבשה במוצב חולצת חאקי מעל לגופיית פלאנל לבנה. 

בלשכת גיוס שבה הוצבתי, היה רס"ר שהטיל עלינו מורא כשבמטכ"ל נשארו הסטנדרטים של רפול. במוצב להבדיל, לחברה שלנו שהיתה אולי נפש של אמנית אבל לצבא התגייסה במורל גובה ומשמעת של קב"א הכי גבוהה שיש, התייצבה בחמ"ל במדי ב' מלאים. היא פחות התאימה למראה המרושל של החיילות הבנות במוצב על הגבול הצפוני. כבר בתור טוראית הוציאו אותה לקורס קצינות שריון שכנראה אליו היתה מיועדת מלכתחילה. היה לה קשה, שברו אותה ובנו אותה מחדש. בתור אמנית היא כבר אבודה (למרות כישרון בעיקר בכתיבה ושירה שהיו שהשוו כשהספיקה להופיע בגילה הצעיר לפני הגיוס לג'ניס ג'ופלין). בתור קצינה בצה"ל היא למדה עקרונות ניהול שהובילו אותה לעמדה בכירה במשק הישראלי ברמה של תקשורת עם שרים בממשלות קודמות. בתור אמא יש לה בעל טוב וארבעה ילדים מוצלחים. בן ושלוש בנות. שיהיו בריאים  בלי עין הרע טפו טפו חמסה חמסה. 

7.אחד מהחבר'ה

הוא עצמו דיבר איתי בטלפון שיחה קצרה בתיווכה של מישהי מהחבר'ה שלו ששרתה איתי בלישכת גיוס והכירה אותו. יום אחד היא קראה לי לטלפון, אמרה שהוא על הקו ואולי אני רוצה לדבר איתו. אולי שיתפתי אותה בפליאה מהעובדה שהוא בחר מסלול קרבי. אולי לא. בכל מקרה, אני אמרתי לו שהתפלאתי לשמוע שהוא במסלול של לוחם חי"ר.

הוא נעלב.

הוא לא היה נמושה. הוא היה אחד מהחבר'ה. הוא שאל, לא בלי התרסה, איך אני יכולה לקבוע דבר כזה לגביו, הרי לא ממש הכרנו. סתם הסתובבנו בפסטיבלים של הקיץ באותם המעגלים. אז זהו, שלפעמים בשיחות ארוכות עם זרים שקצת דומים, רואים דברים שבשיגרה לא רואים. או מקפידים להסתיר. אחד כמוהו ידע להסתיר. דברים שהמראיינות בלשכת גיוס היו אמורות לראות בחצי שעה ראיון. היו ביניהן כאלו שהקדישו חצי שעה לטובת הספק. היו כאלו שמשכו יותר זמן תוך הסתכנות באיבת שאר החיילות מהלישכה. המראיינות היו צריכות להספיק כל יום מיכסה מסוימת של המוזמנים לצו התייצבות שני. הייינו יוצאים הביתה רק בתום כל הראיונות של אלו שזומנו לראיון באותו יום. 

תיזכרו היו אומרים לנו לפי ראשי תבות: GH

היו ראיונות שהתארכו כשבדקו אולי יש צורך לשלוח אל הקב"ן (שממלא איקסים בטבלה, ככה היו אומרים בלשכת גיוס על הקב"נים). הם יכלו לקבוע שהמיועד לשרות ביטחון אינו מתאים להיות חייל או שאינו מתאים לשרות קרבי.

הוא היה יכול להיות צלם או עורך ביחידת ההסרטה שכבר היתה אז בצה"ל. כתב בעיתון במחנה. שדר בגל"צ. מש"ק חינוך וידיעת הארץ. מראיין בלישכת גיוס. מפקד בבסיס טירונים לא קרביים. אבל היה לו חשוב להישאר אחד מהחבר'ה בתקופה שכולם הלכו לקרבי. כלומר באזורים שאנחנו הגענו מהם. על בנים ג'ובניקים מבחירה הרימו גבה. המממ מעניין על איזה סעיף היו מלחששים.

מטרת הראיונות היתה לבדוק התאמה לשרות קרבי, כשהקב"א (קבוצת איכות) הושפע מציון בסוף הראיון לפי מדדים סודיים. כולנו הצצנו במסד נתונים של המחשבים בלישכה על הנתונים של בנים שהיכרנו. כולן רצו לגלות שהבויפרנד שלהן בקב"א טיס, סיירות וקורסים מבוקשים במודיעין. כשהופתענו על חלק מהבנים, אמרו לנו שלא נתלהב מהציונים הגבוהים. שבתרגול ראיונות בקורס נתנו ציונים 'כמו פעם' ועם השנים נהיו יותר נדיבים.

 אולי זה קשור לעובדה שבתחילת שנות ה-90 היתה ארונית בגובה מטר עשרים של כמה מדפים לתיקים של הבני"שים (היו תיקים עם ניירת במקביל לתעוד הנתונים המקוצר במחשבים) ארונית לתיקים של 'בני ישיבות' בגיל גיוס שלא התגייסו. ארונית לעומת חדר תיקייה מחולק למעברים צרים בין ארונות מדפים מהרצפה עד התקרה כמו בספריה לכל המתגייסים שקיבלו צו גיוס ללשכת חיפה, בשלב מיון או בעת שרות סדיר חובה.

במהלך השרות הצבאי נתקלתי בפרגמנטים מהמחברת שלו באסופת כתביהם של חיילים ששלחו מפרי עטם למערכת 'במחנה'. הוא גויס לשרות קרבי בגדוד של גבעתי. בעיני הוא לא הצטייר כמו מישהו מספיק קשוח בשביל להיות לוחם. למעשה היה לי ספק ביכולתו של הנער ארך התלתלים, המתהלך יחף בפסטיבל ערד בשיא הקיץ, להיות חייל שלוש שנים. אולי הקטעים ששלח ל'במחנה' לא היה מהמחברת שלו, אלא ממכתב שלא נישלח, או מפתק שנשאר בכיס דגמח או מחשבות כתובות שהועתקו משולחן הש.ג. שהישוב מולו סוגשל שבר שמירה שוחקת.

הגיליון ההוא של במחנה  לא נשמר אצלי וגם לא גזירים ממנו. נשארה לי בזיכרון הנימה הלא הרואית, לא מיואשת. לא הלם קרב לא דיכאון קליני. נימה מדוכדכת בניסיון להקליל. קהות חושים ועייפות של החיילים בגדודים באוירת הלוחמה הסזיפית בלבנון באותה תקופה. 

 עברו כמה חודשים מאז שהעלתי את הפוסט. חיפשתי ומצאתי בספריית בית אריאלה את הגיליון של 'במחנה' עם קטע שלו שפורסם. מוזר, נצרב לי בזיכרון דימוי שלו שקראתי בקטע אחר שכתב (אולי מ'במחנה' אולי מהמחברת) שלא היה בסיפור שמצאתי. הדימוי מהקטע האחר היה על כתם דיו שנשפך מתוך עט לעוס על שולחן. אולי זה בכלל לא היה שולחן הש.ג אלא השולחן שלו במקום אחר.

 הוא מתאר בסיפור שפורסם (כלומר עבר צנזורה) בכתיבה קצבית 'רזה' ושירים (קלילים, כמו שזכרתי מהמחברות שלו, להבדיל מאלו שיש באתר לזיכרו), שמירת שבת שוחקת של צעיר בפלוגה במחיצת אחד הוותיקים . עכשיו נזכרתי שחוץ מג'וזף הלר הוא התלהב גם מהחייל האמיץ שווייק. אפשר לומר שזו היתה מחווה לסופרים שהוא נמשך לקרא בתיכון בכתיבה בתקופה שהיו כאלו שעיקמו פרצוף על כוכבים חדשים בספרות הישראלית כמו כגון אתגר קרת. הוסיפו לסיפור שלו אפילו איור בסגנון קומיקס.

 היו שנים שבכל מקום שהיו ערמות של צעירים (בתחנות מרכזיות, בחופים, בפסטיבלים), לפני שהיו קוראים ממסכים, היו קוראים מהספרים האלו בכריכה רכה, ספרי כיס. היה לו כישרון של סופר שמכניס את הקורא למציאות שלו בסיפור קצר של שלושה עמודים במחברת או שני עמודים ב'במחנה'. 

אסופת השירים שלו שהודפסה לספר, כך כותב אביו באתר ההנצחה הקטן (כתבה בYNET שעולה בחיפוש שמו), נקראה בשם  'זמן ג'ננה'. אולי היו שפנו אל האב וביקשו לקרא. הייתי נבוכה מלבקש.

ציטוט מתוך השירה הג'ננית שאביו העלה לכתבה. הייתי בטוחה שהוא התכוון לדילן באלבום זמן מחוץ למיינד אבל שאלתי AI והם ענו לאחר סריקה שארכה חצי שניה, שאין אצל דילן שורה על לפרוש כנפיים.

"...

מְדַקְלֵם לַקִירוֹת שׁוּרוֹת שֶׁשְּׁמוּרוֹת

לְלֵילוֹת שֶׁכַּאֵלֶה מִתַּקְלִיט מְיוּשׁן

שֶׁל זַמָּר מִזְדַּקֵּן, שֶׁכָּמוֹנִי מִזְמַן

אִבֵּד אֶת הַדֶּרֶךְ וְשָׁכַח אֶת הַזְּמַן

וְיוֹם אֶחָד אוּלַי בְּאֱמֶת אֶפְרֹשׂ כְּנָפַיִם

.

אֲבָל אֲנִי – אֲנִי שׁוֹתֶה בֵּינְתַיִם.

נדב ברזילי נשאר צעיר לנצח.

 אֲנִי - כּוֹתֶבֶת וּמוֹסִיפָה לינקים בֵּינְתַיִם

 למה ציטט 

למה פיל