Spiders from Israel and Who cares

אני רוצה למצא זמן לכתוב פוסט קצר על סדרת אפל חדשה: 'המטייל הנירגן'. אין לי בעיה להקליד איזה שמונה עמודים בשטף אבל צו השעה הוא קצר וחד. בהקשר לקורות יוג'ין לוי המגיש השחקן בסידרה המבדרת וחושפת אנשים בעולם במצב (מפינלנדים שאוכלים בשר מצאן מקומי ועד לזקן מלדיבי עם עיניים זורחות מלעיסת גת או עלים מקומיים כלשהם) כלי חשוב במאבק הבינדורי מול גזרות המדיות: הפרלמנטים הקטנים למפגשים קבועים בין חברים וותיקים. או חברות וותיקות.

 מול סדרת הטלביזיה הכה ערוכה ומושקעת שכתבתי עליה על סמך צפיה בשני פרקים ראשונים, צץ בזיכרוני סרט באורך בינוני מסוף שנות השמונים: 'עורבים'. הבימאית והיוצרת: אילת מנחמי. קצת חבל להפסיד הפקת טלביזיה ישראלית רק בגלל העיתוי האומלל לשידורה ובגלל 'עוינות' שפיתחתי, ורבות בגילי בטח מפתחות מול התכנים בה. עוינות שקשורה לגילנו ובשלב הזה בחיינו. תוך הזדהות עם דמות שכמעט אינה נמצאת בפרקים 3 ו4 (וגם בפרקים 1 ו-2 מקבלת זמן מסך מועט): האישה והאמא הנבגדת. אבל נושא הפוסט השבוע הוא הסרט 'עורבים'. קודם כל מדובר באחד מאותם סרטים ישראלים שמותרים לצפיה בחינם במלואם ביוטיוב. כלומר במחיר איסוף מידע על הרגלי הצופים, טעמם והעדפותיהם (מחיר שכולם מודעים להיותו אולי גם לערכו). הסרט מתאר מציאות חיים של צעירים (וצעירים מאוד) הומלסים בתל אביב, שמתארחים לתקופות זמניות בבתים שאפשר לקרא להם בעדינות 'קומונליים'. בסצנה הראשונה, הם אוספים בשוק בסוף היום, שאריות ירקות ופירות שהסוחרים זורקים. שיהיה להם משהו לאכול. בין השאר הצעירים משתתפים בתצוגות אופנה ססגוניות ומתלבשים נורא יפה ונורא מגניב.  הא

 סוף סוף עולה בתוך ים השידורים החדשותיים בישראל השורדת טראומה קשה, סידרת טלביזיה תוצרת הארץ. בעברית. עם שחקנים טובים ישראלים. הפקה שמצליחה לגבור על גובה שולחן המגישים חדשות אינסופיות (שמממנים אותן אינסוף פרסומים לעמותות מלכ"ר שמסייעות מי יותר מי פחות). קשה לגבור בדרמות על גבול אופרת סבון במדיה מוכת רייטינג, שבורח לטיקטוקאים ומדיות בידור שפופולריות בקרב צעירים שמעודכנים ומקומבנים גלובלית. או רייטינג שנחלק במקרים מסויימים בין מדיות חדשות למדיות מסורתיות אצל מובטליםות שסובליםות מזמן פנוי בהסכמה או בכפיה תלוי מי האחראי לזמן.  כשמובטלים זה ברוב המקרים סוגשל פראיירים שויתרו על זמן במרוץ גלובלי, מרוץ קריטי כמו קצב בלהיט דיסקו על זמני של הביג'יז לטובת הכלל או המשפחה או גם וגם, וגילו שהבדיחה או הסיוט על חשבונםן. וגילו שיש מעט מאוד סימפטיה (נוט טו מנשן אהבה), בכל המובנים, בלי קשר ללהיט גלגלצ ששכחתי מי שר. גיגלתי: כתוב ש-Rare Bird הו כמה מפתיע ששכחתי. הלו המגישים בגלגלצ ו-88FM  מממשיכים לתת קרדיט לאומנים.  בזמן שנשאר לאנשים ובייחוד נשים שמתרוצצות בין הילדים והבית למשרה משרדית חלקית (כלומ

  יש הרבה סכנות בלכתוב יומנים. לצד הסכנות יש יתרון שמתגלה במקרה שהיומנים נשמרים חצי יובל ומגליו בארגזים ישנים שהיו קבורים במרתף בבית אבי, מאפשרים לי (המתלמדת בכתיבה) כמו מנחה סדנאות ניו-אייג' ממולח, שמשווק מרכולתו לצעירים וצעירות ישראלים משוחררים משרות בצה"ל, לקפוץ במקום ובזמן.  ביומנים מגיל צעיר יש מציאות קצת פחות עגומה. סחטיין שאפו (ו-הילאריוס? אני מנסה לחשוב איך המילניאל היה מפרגן בפוסט) אריק.  איזה ניסוח חד וקולע למצב שבגיל כתיבת השירים בפוסט הזה, יכולתי לגרד רק את השכבה העליונה שיש בו. https://www.youtube.com/watch?v=Ar-S99hyC0w א.איינשטיין אוהב להיות בבית *** נתקלתי ברשת החברתית החדשה (חצי שנה) שמשחקים בפיתוחה בתאגיד מטא, בחשבון מילים של אמן יפני שעקבתי אחרי חשבונו באינסטגראם. יש אינספור חשבונות אינסטגרם יפנים צעירים.   כל מי שלומד או לומדת עיצוב חייב להתקל וברוב המקרים להתפעל מעיצובים של אמנים יפנים מתקופות שונות ומאמנות יפנית. ליפנים יש כבוד שלא לומר יראה מכל דבר שקשור לחוש הראיה. באופן כללי הם מאוד מחמירים עם כל דבר שקשור בחושים, בטבע ובחוויה האנושית החושית בעת שהייה

  1.מורים האיום בצפון הטראומה בדרום ועולם ישן שמתפורר לאבק ולמעטים יש כוחות כמו למרים פרץ להיות סמל. והילדים שלנו שנמצאים (במקרה הטוב הם נמצאים) במסגרות כל כך פחות טובות. אלו הילדים של כולנו! שבכיתות א' לא לומדים לקרא. חצי מצוות ההוראה, אנשים צעירים, נשים וגברים שאישרו להם לעבוד, במשכורת חצי התנדבותית אבל לפחות אישרו להם ללמד במסגרות לימודים ממלכתיות ציבוריות, נמצאים ונמצאות במילואים במקום ללמד עורף חזק. בחינוך הממלכתי פרטני אלו שיש להם כסף למורה פרטית סותמים ומרימים את האף על אלו שמציעים להם וחותמים הסכמה (תמיד זה בהסכמה) שיוציאו את בנם או ביתם לשעור בקבוצה 'קטנה' עם מורה פרטית (פחות או יותר) במקום עם כולם. פרטני מתקציב אלו שמשלמים על מענה  ומשכורות למורים בבית הספר היישובי החצי פרטי. למזלם גנית וגונן יכולים לממן חצי פרטי ופרטי. שאחרים יסתדרו עם פרטני. חינוך ציבורי במושב פרבריה (שווא נח מתחת לר') נחשב ירוד כשהוא ניתן חינם לכל אחד בבית הספר האזורי עם אוטובוסיו הצהובים שמפחיד להעלות עליהם ילדים מתחת לגיל 12 עם השם שיצא לנהגים. אומרים שכולם שם אסירים משוחררי

כולם עומדים ומחכים, חבורות חבורות, ברחבה של בית העם. טקס סיום שנת הלימודים עומד להתקיים שם, באולם שיכול להכיל בערך שלושמאות תלמידים. עשר כיתות ז' רגילות ועוד שתי טיפוליות. אני נרגשת יחסית לשאר בני השכבה שרק סופרים את הדקות עד שיתחיל כבר החופש הגדול. אתמול המחנכת אמרה לי שבטקס יחלקו תעודות הצטינות ואני המצטיינת של הכתה שלי. מהבודדים שעדיין מייחסים חשיבות להצלחה בלימודים. החברות שלי מייחסות אבל לא סיפרתי לאף אחת מהן עד עכשיו. רציתי אבל לא מצאתי את הרגע הנכון. לימדו אותנו שלא טוב להשוויץ יותר מידי כי יש אנשים קנאים. אני קצת מאמינה בזה. אנחנו מוצאות לנו פינה שקטה בשולי הרחבה המרוצפת מאבנים פראיות מנוסרות, מתחת לאקליפטוס עב גזע. מקשקשות ביננו לבין עצמנו ומרכלות על ההתרחשות מסביב תוך כדי הכנת שרשראות מהעלים שהעץ משיר בנדיבות: קל לנעוץ את פטוטרת העלים שלו בקצותיהם ומלאכת הריפוי בעיסוק הזו, הופכת לחלק בלתי נפרד מהוואי החבורה שלנו בהפסקות, כהפינות המועטות בצל האקליפטוסים בחצר בית הספר או בכל מקום שבו מכנסים אותנו בימי לימודים, נותרות פנויות. הולך לי בלימודים בקלות ואין לי שום בעיות יו