The Inter 'המשך יבוא'

גדי טאוב הוא הוגה דיעות ('ימני') שראיון איתו בפודקאסט גיקונומי של דורון ניר וראם שרמן, כבד קצת אך ניתן לעיכול, הוא דוגמה לאיש שתורם ליכולת של א.נשים בשני המחנות המתקטבים לנהל ביניהם שיחה שאינה שיח. אמנם שרמן הוא מצביע 'ישראל ביתנו' (כלומר ליברמן) וטאוב יוצא להגנתו של נתניהו, אך צורת ההתבטאות שלהם אינה מתלהמת, השימוש שלהם בנונסנס הוא במידה שמאפיינת א.נשים מבוגרים רציניים והטעונים שלהם יוצאים מקודת הנחה, שעדיף לא לזלזל באינטילגנציה של המאזינים. אולי להבדיל מארז ואברי הצעירים בתכניתם בגל"צ 'מה יש' שהיו קוראים לנו (חלקנו היינו עוד לא בת מצווה) 'מאזינים וזינות'.

  טאוב גדי וג'רון לאנייר (או ג'רום, או גרון, או מי שרוצה אפשר גם ירון? תלוי מי מראיין או מפרסם או מצטט או משתפ.ת לינק בפייסג'וק), הם שניהם דוגמאות לאנשים עם יושרה. בלי להתייחס אפילו לתוכן של דבריהם. בתור מצביעת שמאל מרכז שהכי ימין שלי אי פעם היה העבודה, אני חושבת שהם ראויים להיקרא ולהישמע יותר מא.נשי שמאל רביםות, בנים של ו/או מהאליטות החברתיות כלכליות, שעושים לעצמם הנחות במסרים שהם סוגשל מדקלמימשתפים מפיד המסרים.

טאוב קיבל שולחן כיסא וחדר בתור חבר סגל, לא בדקתי בגוגל אך נדמה שלי שבחוג למדיניות ציבורית. לנייר קיבל תפקיד כחבר צוות לנושאים אינטר-דיסיפלינריים באחד הצוותים שבהם מקבלים החלטות בענקית התוכנה מייקרוסופט. מוטיב האינטר שאותו כאמור חשבתי לפתח. 

לניאר וטאוב גברים הצליחו שניהם במושגים כלכליים חברתיים. למרות נידוי ונקודת מוצא קשה בגיל צעיר. שניהם בנים של חדהוריים שעקב התאלמנות ומכות גורל התדרדרו בצעירותם לעוני קיצוני מבחינה חומרית. הם שרדו הודות למשאבים של שכל, חוסן נפשי ויכולת שהם פיתוח כל אחד ביתרונותיו היחסיים, ליצור אינטראקציה טובה בעת משבר עם אנשים הגונים שפגשו בדרכם. שניהם גדלו כילדים לתוך עולם קר מנוכר שבו רק היתה רק אם יחידנית בירושלים (אצל טאוב) או אב שנאלץ לגלות מניו יורק לניו מכסיקו עם בנו בן ה-9 (כך בתקציר הביו המטורף של לניאר). האם של טאוב והאב של לינייר היו העוגן שלהם בדרכם הקשה ממצולות למצב של ראש מעל למים ושחייה לחופים שמהם טיפסו בהדרגה  לעמדת השפעה בתקשורת ובאקדמיה ולפסגות הסייבר במקרה של לינייר. 

הם הצליחו באופן חלקי להשתחרר מהקורים שעכבישים מוסתרים טוו סביבם (שניהם מתארים מצבים של בידוד לא רק של האם או האב אלא שלהם בבגרותם). מצד אחד הצליחו בדרכם הייחודית מצד שני זכו לבוז וניכור מרבים שלא תרמו כלום לאנושות. מכסימום דיברו באיזה פאנל או העלו סטורי ערוך לעילא או עמדו על איזה פודיום מטעם ונאמו באיזה כנס לא.נשים מאושרים משוכנעים על צדק או משו כזה.

 כמו לנייר וטאוב הצעירים יש עוד רבים יחידים מבודדים שבהיעדר אותם אנשים טובים באמצע הדאך, מנוצלים דרך א.נשים שבזים להם. הראשון סבל מבידוד ובוז בדרכו מהאוהל שבו אביו דר איתו בניו מכסיקו, אל ביתו במדינה מתוקנת בצפון אמריקה, והשני ממשכנות פרידמנים מתים בירושלים לתל אביב.

המסר היחיד של לנייר ברפרנס עדכני ממנו שאינו ניקבר מתחת לשכבות של נונסנס וקידוד שהו כה אופיניים למתכנתים גאונים הוא: Consciousness/ מודעות. 

המסר הקצת אניגמטי בעניין האינטר הוא איזה דברים עצובים קורים באינטרנט כשנשאר בו רק נט.

הוא שולח אותנו כיהודים לתהות על טיבה של אינטראקציה בלי אינטר. עם כל האסוציאציות של דור שני ודור שלישי למילה אקציה.

הוא שולח אמריקאים שראו בטיוי תכניות של דוקטור פיל על אינטרוונשן, לתהות על קנקנו של המושג המכובס הזה. והאינטרוונשן עוד היה בעדינות. לפעמים נשאר רק הוונשן. 

ממש במקרה שמעתי על עובדת סוציאלית שהוזמנה לאתר נופש בצפון תמורת 'התנדבות' שם כתרפיסטית. היא הוזמנה במסגרת מיזם מלא בכוונות טובות שכרוכה בו שליפת קטינים נכים מבתיהם החופשות ממסגרות יום, עי עמותות (ללא כוונת רווח) שברובן מחליפות תשתיות שהיו בעבר מטעם ובפיקוח הרשויות. התערבות העמותות שעוזרות למשפחות הנכים במסגרת הקהילות ביומיום המתיש  היא טובה ביסודה.  אך במסגרת חופשות מאורגנות לנכים הקטינים מחוץ לבית ורחוק ממנו מכניסים בלו"ז שלהם פעילויות ומצבים מלחיצים שלא תואמים את יכולותיהם ואז מתחיל אצל חלק מהם גהינום.

 אחר כך התרפיסטית המתנדבת באתר הנופש שמתאכסנים בו ומוצאים ממנו לפעיליות קטינים עם נכויות, נקראת לסייע, להכיל, לדבר ולרשום דו"ח. ישנם קטינים (בלי להיכנס להגדרות של נכויות ואיך אובחנו), שפתאום מוצאים את עצמם רחוק מהבית, בסיטואציות מלחיצות עבורם (קייקים, אומגות ואטרקציות שכאלו). 

הם נכנסים להתקף חרדה או זעם. העובדת ה'סוציאלית' שבכלל נמצאת שם על תקן תרפיסטית תכיל את הסיטואציה ותכתוב דו"ח. 

העמותה שמטרתה לעזור לילדים שמשפחותיהם עושות מאמצים אדירים שלא להפקיר למסגרות פנימיתיות, אחראית לבריאותם בעת החופשה באתר נופש בצפון או בדרום, שבהיעדר תשתיות לתיירות פנים שורד ככה איכשהו. 

כשחלק מהקטינים מתנגדים, באופן שלפעמים מתבקש, לפעילויות שלא מתאימות לכל אחד ואחת, מכניסים לתמונה 'עובדת סוציאלית' במקום לקרא לאמא או לאבא שיבואו לראות ולהחליט עם הילד.ה שאולי מספיק עם ה'חופשה' הקבוצתית. לעיתים הדו"ח הזה שכותבת העובדת הסוציאלית גורם נזק רב למשפחת הקטין ומכניס לסיחרור מערכות אותו, את הוריו, את העמותה ואת האחראים בקהילה שניקראו לאשר אינטרוונשן על כל ההשלכות בעת ארועים חריגים כגון הנופש המאורגן. 

באותו הקשר הלוואי שכל המשפיענים, המשפיעות, המשתפים פרובוקציות ברשת והגוזרים קופונים במודע ושלא במודע מפרובוקציות, יחשבו שניה לפני שהם הופכים למעורבים בסערות רשת:

איך לכל הרוחות צעיר נכה ממשפחה חמה ועוטפת שהצליחה לשמור אותו בביתו, שנמצא במזרח ירושליים, ניקלע בעיתוי מאד מסוים לזירת סיכסוך מודלקת שהתחולל בה קרב של חיילים נגד מתפרעים שאינם נכים שמתמצאים בהוואי השכונה שלהם? איך מכל המובילים של ההתקוממות האזרחית/גל טרור/אינתיפדאה, דווקא הנכה הסובל מפיגור, החף מפשע אלימות או פשע כלשהו, נהרג מירי החיילים? איך פעלו החיילים בצבא הגנה   שתפקידם לשמור על הסדר באינטראקציה שתגן על אוכלוסייה אזרחית? בשלב שחוקרים איך כבר מאוחר. הדם נישפך. במקרים שניטוו קורים סמויים הם יישארו כאלו.

איך נער מפגין תמים מבית טוב ועוד מקושר (בהתחשב בהד הציבורי שהאלימות שהופנתה כלפיו עוררה) נקלע מתוך סיטואציה בלתי אלימה (הכל מתועד במצלמות של חבריו) לטלפיו של שוטר שיש כלפיו אישומים קודמים על אלימות יתר ועכשיו שניהם, הנער הפצוע והשוטר התוקפני, מדממים, בעוד שהאימהות של שניהם לא ישנות בלילות מרוב דאגה ובוז של המחנה הנגדי?

איך פמיניסטיות עם קבלות על השגיהן בהעצמת נשים (בלי מרכאות) חומלות באינסטאגרם על כפרים ערביים פלסטינים בשטחים, שבתחומם נשארה לגיטימציה לרצוח נשים (וחפים מפשע) שבמקרה הוכנסו כסטטיסטיקה של סיכסוכים בין חמולות, עם או בלי קשר ל'כבוד המשפחה'? מעבר לזה שבאותם אזורים אקסטריטוריאליים שוללים מנשים, במסגרת חקיקה ונורמות חברתיות מדכאות נשים, יכולת להיות מעורבות בקבלת החלטות כלכליות. תחת עינם הפקוחה/עצומה של שופטים שרשאים לשפוט לפי עילת הסבירות?  

הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות היום, עכשיו, זה לכתוב אבל אמנים כלשהם שאחראיים לבידוד כפוי שאני שרויה בו עוד מתקופת הבידודים והריחוק החברתי כמושתקת רוב הזמן , תהיתי אם בלוג יישאר ניסיון לגיטימי להשמיע קול באינטרנט שעוד מעט נעלם. יש יותר מעכביש אחד שחשב שיפיק מבידודי ובידודים של חלקים במשפחתי רווח קל. אני מוצאת עצמי עם זיכרונות מגוחכים מבדיחות של תנועת נוער. כפות ידיים מודבקות בקצות האצבעות נמחצות זו לעומת זו.