VINTAGE

 

הוקלד לפתק באייפון מתחת לפוך במכנס בד נמתח נוח וקצת מתפורר מלפני 200 שנה וקפוצ'ון דהוי.

1.

כשמוצעים לי בפיד מהסיילים האלו של הוינטג', שצריך לקנות אליהם מראש כרטיס כניסה והם משווקים בסטורי עתיר מידע וצילומים של פריטים מייצגים, יש לי מחסום פסיכולוגי.

וינטג' מתקשר אצלי אסוציאטיבית לנבירה בערמות של בגדים מיד שניה בשוק הפישפשים, להבדיל מהמתלים בארועים מפונפנים שמצטלמים נהדר לאינסטה.

זה לא שלא היתה לי חיבה לבגדים ישנים במצב שמור היטב. בבית ילדותי היה חדר ארונות: ארון אחד לאלבומים, ספרים ואנציקלופדיות וארון אחד גדול עם דלתות הזזה, שהיו בו עשרות בגדים מקופלים ותלויים בחלק התחתון. בחלק העליון היו תלויים על קולבים בגדים שאפשר היה להוריד אותם רק עם מקל מיוחד. כולם בגדים חדשים שאמא שלי קנתה בS70 לפני שנולדנו, כשההורים שלי היו בשליחות באירופה.

חלק מהמעילים לא התאימו לחורף הישראלי (היה שם אפילו מעיל פרווה אחד), חלק כן. אמא שלי הסכימה שנלבש כל מה שלא היה מבד עדין. בזכות איכותם הטובה והפדנטיות של אמא שלי הבגדים נשמרו ושימשו אותנו הבנות בתחילת הS90: מכנסי קטיפה וקורדרוי חמימים מכל הצבעים, ג'קטים תואמים ולא תואמים, מעילים מצמר עם הדפס מקורי, חולצות טריקו ארוכות שרוולים עם דוגמאות גרפיות שמישהו השקיע בהן מחשבה. הסריגים וחולצות הגולף היו רכים ועדינים וכשביטלו בהדרגה את התלבושת האחידה (סווטשרט עם סמל בית ספר) יכולתי ללבוש אותם ליום לימודים.

2.

לא יודעת עד כמה השתנו פני הדברים בשוק הפשפשים לאורך השנים למעט מה שמשתקף בכתבות על הפיכתו למתחם תיירות עם מסעדות. בתחילת שנות התשעים לא היו בשוק הפשפשים תיירים ולא מסעדות. מה שכן ניתן היה למצא שם בכוכים הלא מתחנפים לטעמם של הקונים היו ג'קטים מחויטים נשיים בסגנון מחמיא מחליפות חצאית שני חלקים משנות החמישים. אנחנו לבשנו אותם לבית ספר עם מכנסי ג'ינס מעל לטישרט התלבושת האחידה כתחליף לסווטשרט (ההפוך) או עליונית הטרנינג.

ה'סחורה' בשוק היתה מונחת מקופלת סביב מוכרות מפחידות לא ממש קומוניקטיביות שהיה צריך לפשפש אצלן בסבלנות בין החבילות של הבגדים 'בקילו'.

"אלו בגדים מהמתים!!!" צעקה עלינו פעם איזו תמהונית שחלפה בסימטת השוק.

מכנסים נרתעתי מלקנות שם, חצאית מצאתי אחת. הג'קטים היו המציאות האמיתיות שהצדיקו, אני חושבת, התחככות באוירת השוק. אווירה קצת מפחידה, צריך לומר.

3.

המחסום הפסיכולוגי של לפשפש בסחורה על מתלים נגישים בחנויות וסיילים של וינטג' אינו נעוץ במחשבות בגיל מתקדם, על האישה שאת גופה הבגדים האלו כיסו כשהיו חדשים ואיך הם התגלגלו אל המתלים.

המחסום קשור בעיקר למחיר שגובים בעת הזו המוכרים והמתווכים ב'ארועים', שלא רק שממיינים את הסחורה עבור לקוחותיהן אלא משקיעים לא מעט ב'חווית השופינג' ובעיצוב אווירה שאיך לכנות אותה? אווירה וינטג'ית ייחודית.

בשנים שחלפו מאז הגיחות ההרפתקניות לשוק הפשפשים בגיל תיכון, דגמתי כמה חנויות יד2 בחיפה (יש מצאי סביר בעלויות לא גבוהות) וגם אחת שיש כאן ביישוב מגוריי (שעדיף לא להכביר מלל על המתרחש בה למעט ציון העובדה שמציאות אמיתיות לא נותרות שם לאחר המיון של המתנדבות).

בשוק ביפו המחירים של הכל, כולל המציאות האמיתיות, היו כל כך סימליים שהיה צריך לבוא מוכנים עם מטבעות. שיא ההשקעה של המוכרות שם היו בגדים (בעיקר שרוואלים וחולצות אווריריות) שנתפרו מחדש מבגדים פרומים או מיובאים מהמזרח, בהתאמה לטעמן של הקונות צעירות בS90, שדווקא עליהם נגבו המחירים הכי גבוהים (כלומר נמוכים אך גבוהים בהשוואה ל'בגדים מהמתים'). במותגים של בתי אופנה מחו"ל לא הבנו. משום מה עיקרון המיתוג השפיע רק בנעליים ומכנסי ליווייס חדשות, כשההישג אז נחשב, בלי שום היגיון, למצא חיקוי זול.

בערך סביב גיל 16-17 כן התחלנו לזהות בד טוב, גיזרה נשית מחמיאה ותפירה באיכות גבוהה. בחנויות שהיו בקריות, במשביר לצרכן או אפילו בסניפים היוקרתיים של קסטרו, האיכות היתה בינונית בדרך כלל. בקסטרו היתה איכות טובה לפריטים של מה שמכונה היום בייסיק, אבל סרבתי בתוקף למדוד את השמלות שם, שהיו לעניות דעתי מבדים סתמיים, בגיזרות צמודות ועם הדפסים פרחוניים (שבין החברות צחקנו שזה עושה לנו פריחה). אמא שלי כל כך התאכזבה שלא הסכמתי למדוד אבל לא יכולתי ללבוש משהו שאפילו על הבובות החלון ראווה לא קרץ לי.

בשוק, ב'תא מדידה' מאולתר מחבל שנתלה עליו בד מכווץ בגומי, מול מראה בלי מסגרת, היה מאתגר למדוד ולפעמים הסתפקנו במילה מחברה שאפשר לסמוך על דעתה. היו בערמות הרבה סמרטוטים והיו בגדים כאלו שניכר שנשמרו בקפדנות בארונות של בעלות בית קפדניות מאורגנות כמו אמא שלי.

4.הבגדים החדשים

פעמיים נסענו אחותי ואני מהקריות לחנות ידועה בכרמל לקנות בגדים חדשים מבדים ותפירה ברמת המציאות של הוינטג'. הסיבה: מסיבות בת המצווה שלנו. החנות שנמכרים בה בגדים מחו"ל עדיין קיימת, עם אותו שלט שעליו מתנוסס שמה, בצרפתית כמובן.

המוכרות שם התייחסו אלינו בהתנשאות שהן עשו מאמץ לכבוש (הבנות אמנם ניראו כאילו נחתו במעוז בורגנות כרמליסטי משומקום אך אימן נראתה קונה שיש להקדיש לה תשומת לב). למרות שבעיניי הן נראו כמו בובות ברבי מזדקנות ולמרות שבפעם הראשונה שם התאפקתי לא לבכות (עד שלא יכולתי להתאפק והדמעות התעקשו לצוץ) יאמר לזכותן שבגדול הן הבינו במה שהן עשו. בקטן, כשהן הפסיקו להתייחס אליי לאחר תקרית הדמעות כאל בובה שצריך להלביש והתחילו להקשיב, נמצאה ההופעה המתאימה למסיבה:

חולצת אוברסייז בוורוד פוקסיה, עם כריות כתפיים שהוחלט שיוסרו, מבד נעים כמו משי אך יציב יותר. חגורת עור עבה שנסגרה באבזם אלכסוני בסגנון S80 שנשלפה ממתלי האקססוריז וחצאית מקסי שחורה מבד מסיבי אך עוטף ברכות שהחזיקה לשנים אחרי הבת מצווה כמו חדשה ובתקופת הצבא הבנתי שהיא היתה לא רק עמידה אלא מחמיאה לאי אלו עודפים שנוספו (והושלו) בתקופת החאקי. עם כפפות התחרה כמו של מדונה המוכרת כבר הצליחה לשכנע סופית. היא בחרה בנוסף עגיל תלוי ענק (אחד כצו האופנה) ממתלה התכשיטים שנקראו תכשיטים ולא תכשיטאז'. העגיל הנבחר היה מנחושת חרוטה ביד אמן.

5.התור לשרותים של האלנבי 54 באמצע שנות התשעים

לא סתם התקשנו אני וסיגי שם בדוי, לעבור סלקציה בכניסה למועדון הברנז'אי שעיצב את האווירה למבליו בקפידה. נאלצנו להמתין שעתיים עד שנבחרנו מהקהל המתגודד בכניסה בלילה החד פעמי והבלתי נשכח שחדרנו לקודש הקודשים של הביצה התלאביבית. נראנו כמו כמו שתי צעירות רגילות מהפרובינציה, או כמו שחברתי סיגי שם בדוי, שזה אך היגרה לדירת שותפים ברמת גן, הגדירה: את נראית כמו כלום ואני נראית כמו שום דבר.

רוב המבלים במקום ששרץ ידוענים צעירים התלבשו כאילו הם בתחרות מי הכי בולט/מקורי בחיקוי של האופנות מהMTV והמגזינים. לא זוכרת מה לבש הסלקטור, המוכר מהמקומון. היה לו שער מחומצן, והוא חבש חלק מהזמן מסיכת גורילה.

להבדיל ממני, סיגי דווקא כן נראתה הרבה מעל לממוצע בלי קשר למה שלבשה. פנים של בובה, גבוהה, רזה וחטובה מאימונים לא אופייניים לאותה תקופה, מול הקלטות של ג'יין פונדה. היא חיבבה הופעה שכללה חצאית מיני, חולצת בטן שמעליה נלבשו ג'קטים מכל הסוגים, החל מהמחויטים בגיזרות S50, דרך עליוניות ג'ינס ועד לאמריקאים אוברסייז עם סמלים של קבוצות בייסבול, שכולם נראו עליה פיצוץ, או כמו שהיו אומרים אז: סוף. מי שרוצה לקבל מושג איך היא נראתה שיחשוב על הדמות של גיליאן ג'ייקובס בLOVE בנטפליקס.

באיזשהו שלב כשהתחלתי להשתעמם, חשבתי איך אפשר לבלוט באופן שישכנע את הסלקטור והתחלתי לקלוע צמות. עיצבתי תסרוקת שקצת הזכירה את הקוקיות הנוירוטיות של ביורק. קצת אבל הספיק בשביל שהממזר שמן הסתם שם לב לסיגי היפיפיה שכבר התייאשה ואף התעצבנה, יצביע לכיווני וישאל:

-את! עם מי את כאן?

סימנתי עם האגודל הצידה לעבר סיגי.

-'תפנו להן מקום בבקשה' הוא פקד על האספסוף המתגודד.

סיגי התבאסה שנבחרנו רק בגלל הקוקיות שלי ולא בזכות הופעתה הבולטת, אך כשסוף כל סוף הותר לנו להיכנס אל ההיכל (דרך קופת כרטיסים כמובן)  ניגש אל סיגי להתחיל איתה כוכב ערוץ הילדים. היו לו משקפי דלקה מסוגננים וחולצת צווארון מכופתרת בתוך המכנסיים. היא הוחמאה אך ניפנפה אותו, כמו שניפנפה רבים אחרים. אולי היה לו גם שרשר חרוזים (שרשר זהב עדיין נחשב אז לערסי).

בפנוכו ראינו את שרון קנטור בחולצת טישרט קטנה בשתי מידות עם הדפס של ילדות בקטע אירוני ומודע לעצמו. לרועי צ'יקי ארד היו מכנסיים מבד כסף מבריק שנראו כמו משהו שנשלף מהערמות בשוק ביפו. הוא רקד עם חבורת בנות צפונבוניות שהתלבשו כמו סולניות של להקות פופ בריטיות, בבגדים חדשים סביר להניח.

מאור כהן שבהיתי בו מתחיל עם מישהי בשאריות שנותרו מהיציע של הקולנוע שהיה שם לפני שהסבו אותו למועדון, כבר קיצר את השיער הארוך מתקופת זיקני צפת שהיתה לי קסטה שלהם בין קסטות החובה במדף הקסטות של כל מי שתפס מעצמו מבין עניין. הוא לבש חולצת צווארון אדומה שלא נתחבה לתוך המכנסיים ומעליה ג'קט ישן מעור או ג'ינס. לא משהו צעקני.

בתור לשרותי הנשים עמדה טראנסג'נדרית או דראגקוויין שראיתי בגודל טבעי בפעם הראשונה בחיי. היו כאלו בסרטים כמו פרסיליה מלכת המדבר והיה זלמן שושי אבל זה ממש לא היה משהו שרואים בתור לשרותים. בהיתי בה והיא נזפה בי:

 what are you looking at?

מרוב מבוכה פשוט אמרתי מה שחשבתי

Im amazed of how beautiful you are

היא היתה מרוצה וחזרה להתמקד בדמותה התמירה שנשקפה אליה במראה.

בניגוד אליה, שבעיקר הרתיעה את הבנות בתור, בדוגמנית היפיפיה המוכרת מהמגזינים, שנראתה אלוהית בשמלת כתפיות פירחונית של קסטרו, כולן נעצו מבטים. הדוגמנית שהיום היא כבר אמא לילדים בגילה אז, נשארה יפה למרות סימני הגיל שאחת כמוה יכולה להרשות לעצמה.

יש לה עסק לביגדי וינטג' שהיא משווקת דרך האינסטגרם שלה שבו היא מתעדת את מסעותיה לאתרים שבהם הם נמכרים בחנויות עודפים של מותגי יוקרה. היא מדגמנת את את הפריטים הנבחרים שבארץ נחשבים שוב למותרות לאחר שני עשורים שבירת התרבות והבילויים הישראלית תל אביב ניסתה להשתוות לבירות אירופאיות שמתייחסות לבגדים ולאופנה באופן קצת שונה. אמנם חלה פחיתות כבוד מסוימת במעמד המותגים 'המוכנים ללבישה' של בתי האופנה העולמיים אך הם ממשיכים להימכר, חדשים כישנים, בפרברי תל אביב ובחנות כמו זו עם השם הצרפתי ששרדה משנות השמונים במרכז הכרמל. 

אולי אתגבר על המחסום הפסיכולוגי של הכפלת העלות פי 10 מהמחירים בשוק הפשפשים ביפו של פעם וארכוש וינטג' אבל גם אם מעולם ולעולם לא אהיה רזה כמו דוגמנית אולי אצליח לעשות דיאטה למימדים שלי ב10S.