החיים כצופה חלק 3 מתוך 5
המטייל הנירגן סידרה כיפית והלוואי שיפיקו מבית היוצר שלהם עוד עונות (עונה 1 על טיולים וארוח במקומות יוצאי דופן עונה 2 על אתרים באירופה שנחשבים לקלאסיים עם זוית ייחודית במפגש בין לוי למקומיים שלוקחים אותו למקומות היחודיים).
הפרק על הספארי באפריקה מציג מלון בקרונות רכבת ישנים שהוסבו לתחליף לודג' מרחף בגשר מעל קטע נהר שידוע לשמצה בתנינים ובחיות הטרף שאורבות שם לטרפן בסצנות אקשן, שהתיירים מוזמנים לצפות בהן במשקפות. מדובר בפרק מהנה כמו כל הפרקים בסידרה שחיי כל כך מלאים בתוכן שצפיתי ברובם פעמיים (עם כתוביות בעברית ובלי הכתוביות בקצב X1). חוויות הספרי עם לוי הספקן כוללות: החלפת רשמים עם מנהל המלון המשועשע וצוותו, משחק גולף בשטח קצת יותר מפחיד מכרי דשא רגילים, התלוות לבדיקת פיל (מורדם) בסוואנה וסיור בסוואנה עם מאקלמת קרנפים שנולדו בשבי.
ככל שהפרק מהנה חשבתי על עוד סדרת APPLE TV מסוג שבטח יש בכבלים בערוצים שבדרך כלל אינני בין המפולחים לשיווקם: סדרת המסעות המצולמים של הצמד איאן מקגרגור (טריינספוטינג, אוואטר) וחברו הטוב צ'רלי בורמן. בעונה השניה הם חוצים את ארופה ואפריקה באופנועים, בקצב קצת מהיר בגלל אילוצים של הפקה אך באיטיות לעומת דילוגים בין שדות תעופה. תוואי המסע מתחיל מבית משפחת מקגרגור בסקוטלנד, דרך אנגליה צרפת ואיטליה, כל הדרך דרומה למעבורת שחוצה את הים התיכון לתוניסיה ומשם דרך לוב ומצריים דרומה לתוך לב ליבה של אפריקה בכיוון דרום עד לקייפ (כף) טאון.
באפריקה האופנועים נעזבים אך ורק לצורך מעבורת שמעבירה אותם בקטע מסודן שבו אין דרכים. בתור שחקנים אמנים שבסידרה הראשונה (2004) מתלהבים ממסרטה דיגיטלית לתעוד עצמם, הם נותנים גירסה (מותאמת לפורמט) של זן ואמנות אחזקת האופנוע. יש להם את השטיקים החביבים שלהם על ההכנות למסע כזה, ההישרדות בתנאים בשטח ומפגשים עם מקומיים מסבירי פנים וחביבים מול המצלמות (שגם זה בכלל לא מובן מאליו כשמשווים למקומות בעולם שבהם יש תשתיות מודרניות בתים ומקומיים עניים עוינים).
התכנים בשלושת מסעות מקגרגור בורמן ופמליית ההפקה, פחות מלוטשים ופחות מבדרים מ'המטייל' (שבודקים מקומות קרובים ודומים מזוית נופש הגלאמפ) אם כי היה עומק בתוצר המצולם הסופי ממסעם באפריקה (2007) שאליו פרק בהמטייל על נופש ספארי אינו יכול להגיע.
התובנות במסעות המצולמים מצטברות לסרט דוקומנטרי על חווית המפגש עם הטבע והתרבויות הנעלמות, ובלי הפלצנות שבדרך כלל סרטים דוקומנטרים עשויים להכיל. כלומר שיתוף הצופים מעבר למסך הטלבזיה או הסמארטפון בתלאות הדרך. בין השאר פוזות מקגייוור (אוחזים בפלאייר מחפשים ברגים שרועים על עפר או אספלט רותח), התרסקויות בנתיבים כמעט בלתי עבירים ותיסכול ממעברים בין גבולות ומחסומים. ההתרחשויות מצולמות במקצועיות על ידי חבר שלישי על אופנוע, שוויצרי אניגמטי שרכב ממש כמוהם באותן הדרכים. הפמליה עוברת חלקים מתוך המסלול בעיקופים בדרכים לארבעה גלגלים, עם מיכלים, חלפים, קלסרים עם ויזות ומסמכים בירוקרטים ומלווים שונים מסוג שחיוני במשלחות לאזורים מפחידים.
אין לי מושג מי שר התיירות ומי מופקד על החוץ והיחצנות בממשלת ישראל נכון לכרגע אבל מסע יומיים על אופנועים בנופי ארצנו (להבדיל מטיסה בשמיי הארץ), עם גישתם העממית חומלת של מקגרגור & בורמן, היה יכול למלא בחייף איזה שלוש ארבע פרק במסע מצולם במזרח הקרוב, תור שרות להסברה. בין השאר הם יכולים לפוצץ את הבלון שנקרא פרום דה ריבר טו דה סי בפלטפורמות השופוני והפמפום למאכלסים מדשאות קולג'ים בהמחשת המרחק, שנתפס בעיניים שמעבר למסך הסמרטפון כאדיר מימדים, מינימום אוקראינה פרום רוסיה טו פולין. יאללה גם כן, שעה וחצי נסיעה בדרכים מקומיות, כולל חצי שעה במחסום ונהר שברובו כבר התייבש כתוצאה משאיבות יתר.
קטע הדרך ברואנדה הותיר רושם מארץ טרופית שבה רבים שקועים עדיין באבל וליקוק פצעים מדממים ממלחמת האחים. יש מבט ביקורתי במידת הכובד שהשחקנים בסוג תוכן כזה יכולים להרשות לעצמם, מול מצלמת השוויצרי ובעריכה טובה מספיק לפורמט. החלק המצולם הפחות טוב בנושא גבולות הסטוריים שבהתוויתם היתה מידה של אטימות, היה נגוע בדרמטיזציה. הצמד המום ממוזיאון פתוח עם חפצים של הנטבחים כמו באשוויץ וכמויות אדירות של שלדים וגולגלות. אנשים נשים וטף שקיפחו חייהם במלחמת השבטים רק שנים בודדות טרם הצילומים.
החלק היותר טוב היה במפגש מצולם שהצליח להשיג איתם השליט-מנהיג הרואנדי. השחקנים והבכירים בצוות ההפקה קנו למפגש חליפות והתבדחו על שחיתות (השוויצרי נשאר בחליפת השטח מאחורי המצלמה) . הם חשבו שאפשר להתנשא על דימוי השליטים באזור הרווי מלחמות בין שבטים, מחנות פליטים וכפרים עניים של בקתות קש, תוך שהשבטים נאבקים על שימור מסורות עתיקות, תרבות לקטים וציידים שנסמכים על ציד בחניתות ואומץ לב, אבל מתמודדים עם היעדר מקורות מים זורמים נקיים ולעיתים נותרים ללא מקור אוכל לתינוקות וילדים.
המנהיג הרואנדי היה לבוש באלגנטיות צנועה וחמוש במשקפיים שמאחורי זגוגיותיהם ניבטו עיניים עצובות מפוקחות. קצת מזכיר את גנדי שהתנגד לאלימות בהודו כל חייו, בעיקר על רקע דיכוי קולוניאלי, ולקראת סוף ימיו התריע על אלימות שתפרוץ כתוצאה מחלוקת השטחים בצפון חצי היבשת ההודית לפי נוסחה מוטית דת: הודו להינדים פקיסטן למוסלמים. אבל גנדי שהיה במוצהר הינדי מקסטת מכובדים (המנהיג הרואנדי להבדיל שומר עמימות) , היו מכשולים שונים ממכשולים שיש למנהיג הדורות הצעירים, שנמצאים מינקות באוברלואוד מסכים.
המסכים מוצפים בתוצרים חינמיים כמו זה שקוראים ששת הצופים בממוצע בסטטיסקות של הבלוג. נכון לעכשיו אלו בעיקר תוצרים ממצע גידול יצרכנים שאוחזים במסרטות דיגיטליות עם יכולות אמנותיות, מי יותר מי פחות.
יצרכנים - התרגום בשפה העברית למושג שטבעו הטופלרים בספרם 'הגל השלישי' ספר שלא קראתי אך תכניו נלמדו בסוף שנות השמונים בתיכונים בחוגים לסוציולוגיה ובסמינרים בתנועת נוער. היצרכנים מיצרים וצורכים מוצרים (ממשיים ווירטואלים) ששווים אינו נכלל בחישובים כלכליים שמקובלים כיום והפצתם ושימוש בהם אינו מחייב דיווח מס במקום כלשהו (ממשי או וירטואלי). השפעת היצרכנים גוברת עם הזמן עד לנתח עצום בכלכלה הגלובלית עם היבטים החברתיים הכרוכים בכך.
אותם יצרכניםות ורבים בקרב הצרכנים הצעירים של תוכן מסכים, מבינים דבר או שניים בייצור תוכן דרך מסרטה דיגיטלית ואפליקציות עריכה בסמארטפון ומצד שני חשופים לאינספור תכנים מסרים וערוצים. אחד מתוצרי הלוואי לכך מעבר לניצול, הוא חוסר האמון בכל דבר ובכל מסך שעליו מוצגים מסרים ממובילים חברתיים ניסתרים או ננאמים נאומים. כמו גם האכזבה מטעויות אנוש כשנערכים דיונים בשידור ישיר בין המעטים שיכולים ומוכנים להיות מנהיגים שמושגחים ומבוקרים 24/7. מנהיגים בשונה משליטים דיקטטורים או משייחים בארמונות מודרניים שעורכים פסטיבלים מודרנים עם מחללים מודרנים לקוברות, מפסלים בבלונים, מעצבים של תפאורות עם גימיקים אינטראקטיבים, להקות נגנים ורקדנים מכל קצוות תבל וווזירים שמשחקים עם שדים אימתניים שכלואים במנורת הקסם שאלאדין תורן מוציא ממחבואם.
בהקשר של משברים פוליטיים עם צדדים אנושיים ורגעים קטנים שהדוקומנטריסט האורופאי הממוצע מצלם מעמדת סמולן 'יפה נפש עוכר ישראל' והדוקומנטריסטית המתנחלת הממוצעת מצלמת מעמדת אדוני הארץ השליטים, חשבתי על דורות המבוגרים שיש להם סבלנות לראות טלביזיה (או לקרא ספר אבל זה כבר נושא אחר), ואיך המפגשים בין שחקנים מדור הביניים שהמסע הקשוח בהישתתפותם נבנה בהדרגתיות ובקצב הלב והרגליים (או הגומי למי שמתקטנן) מחזק את החוויה שהם יוצרים אותנטיים, שהם יכולים לראות ולשמוע אנשים בכל גיל סטטוס וצבע שהם פוגשים בדרכם. יחד עם הצלם השווייצרי הנחבא אל הכלים והצ'פחות וחיתוכים המחוספסים בסצנות שמראים לצופים רק חלק מהן. הם משתפים פעולה עם אירגונים כמו יוניצף ויוזמות לשימור בתי גידול טבעיים מופלאים שנעלמים, בלי פוזות של הבהרות או קוד דיבור נקי. דווקא החיספוס של נוסעים בלי מחיצה, שחורשים את השטח, יכול לשפוך מעט אור בחשכת הסיכסוך.
Comments
Post a Comment