יכולים יותר

הדמויות והארועים שמוזכרים ויוזכרו בסיפור 'יכולים יותר' בדיוניים. קו העלילה מבוסס על תופעות מגמות ומקרים שהיו בשנות התשעים ושנות ה00.

יכולים יותר - פרק ראשון מתוך תשעה

היה יום סתוי קצת אחרי חופשת החגים, כשצורף (מבטאים במלעיל כמו עורף) נתקל במקרה בסולן השני בלהקה. הם הלחינו שיר שכתב ושנכלל באלבום שלהם וצורף לא הצליח שלא לחייך לעבר הסולן שהוא בדיוק שמע בווקמן. הסולן חצה את קומת העמודים בבניין המשרדים שהיה ממול הדירה שצורף ורווי שכרו עם שותפה, באחד הרחובות הכי שוקקי חיים בתל-אביב, אחרי שצורף ורווי הכירו באוניברסיטה. 

הוא שמע באוזניות עם הקסטה של האלבום הראשון שיר ששר הסולן השני. צרוף מקרים שלא היה לגמרי בלתי צפוי, כי צורף היה מתאבסס בווקמן על האלבום הראשון שלהם. לקראת כל נסיעת אוטובוס מתל-אביב לראשל"צ, הוא היה מצטייד לדרך בווקמן ובמלאי 2-3 קסטות. אותו אלבום היה מתנגן אצלו גם בווקמן וגם בנגן דיסקים שעזרו לו לקנות בגיל 17, יותר מכל אלבום אחר. הוא רכש את האלבום הראשון של הלהקה בקלטת ממשכורת-מדריך בקיטנות הקיץ של העירייה. לפני זה מתוך קלטת מוקלטת בין חברים, היה רושם לעצמו את מילות השירים ולומד את קצב חיבור ההברות והמילים והמיצלול ומתרגל כללים בניקוד שלמדו בבית-ספר.

  בניין המשרדים הישן, עם קומת העמודים העגולים וחזיתות הבאוהאוס המיושנות, שממול דירת השותפים (שלושתם למדו ספרות אנגלית וספרות השוואתית) היה ממוקם בהצטלבות רחוב סואן עם רחוב שקט, קטן, ללא מוצא, שהפך מבוקש בקרב אנשים שהצליחו בתקשורת ובבידור ורצו להיות קרוב לעניינים. איפה שנרקמו תכניות בשואוביז. ב''עיסקי ההופעות' בתרגום חופשי שסטודנטים בחוג למדעי הרוח הרשו לעצמם לתרגם מאנגלית במקום עסקי-אוויר, שהמתרגמים שלימדו ונילמדו בחוגם היו מעדיפים. היתה בבניין המשרדים סוכנות ליהוק ואמרו לצורף לנסות לעבוד דרכם בתור סטטיסט. ואולי ככה להיכנס להפקות, שהוא קצת הכיר מהבגרות במגמת קולנוע בתיכון בראשון-לציון. לצורף בעצמו היה פרצוףפוקר אופייני ל'חיבר' - הכינוי למהגרים הצעירים לתל אביב, מחולון יבנה בת-ים וראשון-לציון, שהעיד על יחס המקומיים אליהם; אבל כשהוא יצא מחדר המדרגות של בניין המשרדים, בדיוק כשהסולן אליל נעוריו, חתך דרך קומת העמודים לרחוב השקט, הוא לא הצליח להתאפק וחייך לעברו.
    הסולן, שבעצמו היה משורר, בן של סופר בעל שם מהמחכים להיכנס לקאנון (צורף הכיר את היחוס המשפחתי מכתבות וראיונות בעיתונות), היה יושב בחומוסיה ליד בניין המשרדים כמעט כל יום בצוהרים. הוא היה אוכל פלאפל ויושב שם עם טלפון נייד קטן, משתדל להיראות עסוק ובדרך כלל היו מצטרפים לשולחן חברים שלו מהלהקה. או סתם חברים שהיו אוכלים יחד, מדברים, מעבירים ביניהם שירבוטים על ניירות או באוזניות מחוברות לווקמן טייפ. מהסלון הקטן בדירת השותפים יכלו לראות מרחוק את ההתרחשויות בחומוסיה. קרני השותפה של צורף ורווי, היתה מעצבנת את צורף כל פעם כשהיו באים אליהם חברים שלהם (או בעיקר חברים שלו מראשון) כשהיתה יוצאת מהמקלחת רק עם מגבת מגולגלת על שיערה השטני (החלק והרטוב) ומגבת מלופפת על גופה היפה ועוברת ככה בהפגנתיות בחלל המשותף הקטן אל החדר שלה. היה לה גם פרצוף יפה אבל צורף הרגיש שהיא מזלזלת בהם. מגורים עם בתזוג ושותפה בשכר דירה שחלקו שלושתם (שווה בשווה), היו מהפשרות לחיים, שהוא רצה לחיות בתל אביב. 

   עם השנים צורף הבין באופן לא לגמרי מודע שאביו, המפקד ביחידה צבאית סודית שאסור היה לומר את שמה, כל כך סודית שגם מדים אביו לא לבש ביומיום, התפשר גם הוא, לטובת חיי משפחה יציבים שהוא יכל להרשות למשפחתו בראשון-לציון. מרחק נסיעה בת חצי שעה מבית הופטיג, בית ילדותה של אימו, סטטיסטיקאית עם וותק במוסד ממשלתי. בית צורף בראשל"צ היה בית טוב לכל הדיעות וגם בית של בנים. ארבעה בנים ואמא שנשארה איתם בבית בצעירותה והחלה לעבוד במוסד הממשלתי כאשר אחיו הבכור היה בן תשע. בנוכחותה בבית שידרה הערצה שקטה אל אביהם ששרת בצה"ל, נעדר בשעות היום ונכח בבית בסופי שבוע. אביהם היה מאציל סמכויות בשמירת הסדר והמשמעת (לפעמים היה אומר במקום משמעת מישמוע). כשנולדו שני האחים הקטנים התאומים, צורף חלק את חדרו עם אחיו הבכור, גם בשנות השרות בצה"ל, היו לו פרופיל רפואי נמוך וקב"א גבוה לקצונה, ששירת בתפקיד אפוף בהילת סודיות במודיעין. אחיו היה עוזר לאימם עם הקטנים כשאביהם היה טס לחו"ל להשתלמויות. צורף נחשב למעופף ול'שוטר' הטוב מבין שניהם בשמירת הסדר בבית; לפעמים היה עוזר ולפעמים היה 'שוכח' שתורו לאסוף אותם מהגנים כשהיה צריך במקום אימם. עם הזמן העדיפו שהוא ישגיח עליהם במשחקיהם ויעזור בהתארגנות לקראת השינה.

    בית הסבים מצד אימו, היה ביישוב קהילתי וותיק באזור הכפרי בשפלת יהודה. בביקורים ובחופשות שהיו מבלים שם, היה צורף שולף ספרים מספריית סבו הפרופסור באוניברסיטה העברית, היה עונה בנימוס לשאלות ששאלו אותו סבא וסבתא ואורחיהם שהוקסמו מהילד הקורא והחברותי, הרהוט והקולח בשפתו. בטיולים הרגליים עם הסבים בדרכי העפר שבקרבת היישוב, היה צורף לומד להתבונן ביפי הטבע והבוסתנים הנטושים בנוף השליו. הוא היה קשוב בעניין לסבו שסיפר לנכדיו את ההיסטוריה שמעל ומתחת לקווי המתאר הרכים העטופים בירוק ובצהוב מתחלפים. בינות לבוסתנים והטרסות המתפוררות היו שרידים מיישוב נטוש. שאריות חרס שהיו מוצאים בהריסות השרידים נידמו לילדים כאוצרות, ורד בר שהשתרג בגלי אבנים, היה כמשחק בו היו מקרבים אל פרחיו אפים מרחרחים ונזהרים מקוציו. היבחושים והדוחיים במופעיהם השונים בשלולית חורף שעל דרך עפר, היו מופע מסקרן בימים בהירים חמימים ללא עננות. בסיום הטיול סבתם היתה עוזרת להם לנקות בוץ מהמגפיים, בגן שטיפחה בחצר הבית. הסב הסבלני המשגיח בטיולים בקירבת שולי הישוב, הזהיר אותם מעקיצות ומסכנות נשיכות, הכשות ומכלבים עזובים, מוכים בפרעושים ומחלות - הסכנות לנכדיו העירוניים באזורים שבהם עלולים היו להיתקל בחיות פרא. צורף ואחיו (לפעמים הצטרפו גם ההורים), היו קשובים לסבם המלמד אותם לזהות איך נוצרו הגבעות השונות בקווי המתאר - בכוחות הטבע או בקבורת יישובים כפריים רמוסים תחת צבאות כובשים במקומות שיושבו שוב ושוב בתהפוכות הזמנים. הסב היה בורר איזה מידע חבוי הוא יכול להשלים להם על הגלוי. סבתם היתה דואגת להכין להם צידה לדרך, כריכים ותרמוס שתיה. הנכדים היו סבלניים מי יותר ומי פחות, בהליכה האיטית המלווה בסיפורים ושאלות הסב המתלבט איתם בין המסלולים במפה שבידיו ובשלט שהתקינה הרשות עבור התושבים.  מול תצפיות לאורך תוואי הטיול היה מכוון אותם לראות סימנים בנוף ובשרידים ההיסטוריים ואיך להיזהר שלא ללכת לאיבוד. בסיפוריו היה משלב איזכורים מקראיים והיסטוריים וכשהיה עוצר בתצפית מול הנוף הרחוק היה שואל אלו ישובים הם מצליחים לזהות ולקשר למפת ההתמצאות. הוא לימד את נכדיו שלא יפחדו מחקרנות ועומק כאשר הם נמצאים בחיק המשפחה ושיהיו זהירים עם אנשים זרים ממש כמו שנזהרים בעיר בין אנשים זרים רבים במקומות ציבוריים. ואף פעם אל תצאו לטיול במושב לבד; היה חוזר ומתריע.       רועה צאן שהם פגשו פעם באחד הטיולים בקירבת היישוב, היה שעור בשיחה עם אדם זר. הם החלו שיחה נימוסית והאח הבכור התעניין בתחזוקת העדר ושאל שאלות.  הרועה המנומס נרתע ועצר את אחיו של צורף משאלותיו המתעמקות, ואמר לו ששיחה עם אדם לא מוכר היא כמו הליכה לבד בחושך, בשטח מלא בבורות (הסבא הקשיב מרוצה איך נכדו מקבל שעור בשטח שהיו מסתובבים בו הרועים הבדואים עם עדריהם). הנער הקשיב לאזהרת הרועה העדין בדבריו והם נפרדו ממנו לשלום. בתיכון צורף כתב שיר אחד 'עסיס הפטל', שהוא העתיק מסודר ותכנן לתת אותו ללהקה שהיתה אחת ההשראות לשירים במחברתו.  בסיום אחת ההופעות שלהם שהתקיימה בפאב באזור תעשייה שבמזרח ראשון, הוא ראה אותם מתיישבים על המדרכה בחנייה ליד המועדון-פאב-מסעדה וניגש לעברם כמו עוד כמה בני נוער, שבעיקר העיקו על המוסיקאים, בזמן שהם לא ביקשו, אבל ניכר היה עליהם שהם היו צריכים קצת שקט וזמן לעצמם. המוסיקאים לא דיברו ביניהם, רק עישנו עם הידיים מונחות על הברכיים בראש קצת מורכן ועיניים מביטות לכיוון הנוער המתגודד במרחק שניים שלושה צעדים, במבט שהיה קל לפרש כתחינה לקצת שקט. המבט היה מרתיע מספיק לשמירת מרחק סקרנים וצורף היה צריך שגונן, חבר טוב שלו (אולי החבר הכי טוב שלו) יגיד לו 'נו יאללה רק תיתן לו את השיר'. הוא ניגש לסולן השני הזמר הכותב-שירים, עם הדף התלוש ממחברת שעליו העתיק את השיר מסודר, ופנה אליו בחשש:

- רוצה לקרא משהו? חשבתי אולי יכול להתאים לכם

הסולן הושיט יד ואסף את הנייר ביד הפנויה מסיגריה והתחיל לקרא. צורף נשאר שם עומד מולו.

- 'אחלה שיר'

-'אתה באמת חושב ככה?' צורף היה בשוק מעצמו על החוצפה שלו לדון עם אליל נעוריו על איכות שיר שהוא, סתם אחד בן 17 כתב על טיול מבית-ספר בתוואי נחל שנשאר אכזב כמעט כל השנה בצפון, ושבין העצים והשיחים בשטח הבר העוטף אתו, גדלים פירות עסיסיים. ועל התאהבות-בוסר סודית של בן נוער שאין מצב שהבת 15 שהוא התאהב בה בטיול תבין שהוא התאהב בה, כי הוא אחד שמתאהב בחשאי. בניגוד לגברברים בני גילו, שמתאהבים בה בגלוי ומרשים לעצמם שכולם ישמעו אותם מתרברבים ומציקים לבנות כמוה.

- זה יופי של דבר. אני יכול לשמור אותו אצלי?

- בטח. זה היה הרעיון. 

- השם שלך לא רשום פה בחורצ'יק. למקרה שנעשה איתו משהו אתה צריך לרשום. יש לך עט?

 לא היה עליו עט והסולן שאל אם יש למישהו עט. העט נמצא וצורף רשם את שמו על הדף שקופל והוכנס לכיס ג'קט הג'ינס של הסולן. על אף שהתכונן למעמד צורף הרגיש במהלך השיחה לעיני שאר החברים בלהקה והחברים שלו, שנגמר לו האוויר וחזר למקום שבו עמדו גונן ושאר החבר'ה. מותש כמו מישהו שסיים ריצת מרתון, בזמן שחבריו רק הסתכלו על הלהקה ממרחק, בטווח סקרנים ומעריצים. השיר 'עסיס הפטל' זכה נכלל באלבום הלהקה הבא שלהם בצד ב'. לא להיט שחרך את גלי האתר, אבל צורף הוחמא. 

  ביום שבו ראה את הסולן עובר מהרחוב הסואן לרחוב השקט דרך קומת העמודים בבניין המשרדים, צורף יצא מהבניין אחרי שנכנס למשרד הליהוק לשאול אם יש חדש. אמרו לו שיש משהו באיזו פרסומת לרשת חנויות ציוד כתיבה, שמלהקים לה בני נוער ושאולי הוא יוכל להשתלב אבל צורף היה בררן. צעירים כמוהו מבית טוב, עם אינסוף אפשרויות לעבודות סטודנטים ותפקידים של מתחילים במשכורות רציניות עם אופק רחוק, גם אחרי השרות השוחק בצה"ל, הרשו לעצמם להיות בררנים. הם אמנם ראו דבר או שניים בשרות הצבאי בצה"ל, שכבר החל להפעיל לחץ מתון בפקודה על אוכולוסיות אזרחיות, אבל בחייהם בשכונות וילות בפרברים נינוחים כמו ראשון-לציון, תמיד שידרו להם שהכל טוב, הכל בסדר, יש רשת ביטחון לכל צרה שלא תבוא. שבגילם קצת מוקדם להתפשר - עוד יהיה להם זמן לזה כשיתמסדו. צורף חייך, אבל מבטו של הסולן שקלט אותו חוצה את קומת העמודים בכיוון ההפוך, נשאר קודר ושום שריר בפנים שלו לא זז. צורף היה בטוח שהסולן קלט אותו מחייך לעברו. השיכחה לא הפתיעה את צורף, שהיו לו פנים רגילות וכבר נהפך זה לא מכבר לתלאביבי מורגל בניכור האופייני לחיים בכרך הגדול. מה שכן קצת הפתיע את צורף של לפני הפרידה מרווי, צורף שכל הדלתות היו נפתחות בפניו ומקומו במארג החיים היה מובן לו מאליו, לא היה עניין השיכחה, אלא הקור בעיני הסולן, שהיה טרוד או עסוק או שקוע בכובד חייו. עם קו הרקיע הנמוך בתל-אביב הקטנה הגדלה לאיטה, שהוא הכיר מסוף שנות התשעים, הקרתנות שלהם פחות הפריעה לצורף והחבר'ה. הם היו מאצולת ישראל - הארץ שבה הם היו שייכים. מקום שבו הם היו מדברים קוראים וכותבים חופשי בעברית שפת-אם, אנגלית כשפה שניה ושפת הסבים והסבתות שפה שלישית. הם קיבלו כמובן מאליו את הפשרת העברית שהיתה שפת קודש שהוקפאה בזמן בניכר, ונשתמרה לתפילות זמירות ולימוד תורה בחברת הגברים. בתל-אביב צורף היה מאושר עם נוכחות של סטודנט צעיר אלמוני מראשון. הוא היה שלם עם עצמו ושמח בחלקו, עם אינספור חברים שהיו גרים או מבקרים בעיר וסיכוי די טוב לחברה שתהיה בעתיד אשתו, אשת חיקו. עם קצת עזרה מההורים ומילה טובה מהחברים. 

   על חדוות המעבר מראשון לתל-אביב ותוגת ההתבגרות שנלווית להסתגלות אל קצב החיים העירוני והתחרותיות, הוא שיתף את חבריו ומכריו הרבים כבר בחודשים הראשונים ללימודים בחוג לספרות. במכתב שנשלח באימייל (לא לכולם) הוא כתב בsubject:

Becoming a Telavivian 

 המכתב ברשימת תפוצה היה מעין מסה קצרה באנגלית עם סייפא בעברית וחמשיר בארבעה בתים לסיום קולע, כמו שהוא היה כותב בדרך כלל במחברת-יומן שהיתה נשלפת או בעצם כמעט כל הזמן, מחוץ למגירה. אימייל שחבריו ומכריו ברשימת התפוצה הקטנה 'לחברים בלבד', הבינו וקיבלו בחיוך ובאנחת השלמה עם גחמותיו של צורף החביב על כולם. צורף אחיהם שהיה מתפייט במחברותיו בשירים ובסיפורים קטנים בני עמוד או שניים, שבהם תאר את הוואי החיים בפרבר הראשלצי הכל-ישראלי והאנשים שאיכלסו אותו. החברים רובם ככולם ויתרו מראש או לאחר תקופה קצרה, על החלום שלהם לחיות בתל-אביב הצומחת והמתייקרת, משלל ההזדמנויות 'להרוויח טוב' בטלביזיה מרובת ערוצים ופרסומות לצד סטרטאפים עם משכורות-הייטק, שזה אך היכו שורש בבירת התרבות והבילויים הישראלית. החבר'ה מתיכון ניצנים בראשון, זכרו לו את ההגות והשירים בסלנג ודיאלקט מקומי אודות תופעות ואופנות, שירים כגון 'תוציאו דיסק', 'תוציאו דיסק שני', 'חולצות' ו'מילים כדורבנות'. תלאביבים מפורסמים בחליפת ניכור, שלפעמים התייחסו אליו כשהיה עושה טובה לאנושות ומחייך לעברם ברחוב ישר בעיניים, לא הפריעו לצורף של לפני הפרידה מרווי וכל מה שבא בעקבותיה. בעצמו הוא היה נשמר מקשר עין ונמנע בדרך כלל מלהעיק בתקשורת ישירה או מעין הרע. ככה היא זכרה אותו: מאושר בחלקו ואפילו קצת מתנשא.

_____________________________________________________

הסיפור נשמר בחלקים ומשוכתב בניסיון להפחית נזקים מטרור אנטי-עיברי עקב חבלת עבריינים בתכנת WORD. 

התוכנה נרכשה מחברת מייקרוסופט כחוק. יש מנוי שמשולם מידי חודש אך התוכנה היחידה שמאפשרים לי להשתמש בה הינה וורד משנת 1996 בערך וגם נחסמת האפשרות לשמור חלק ניכר מהטקסטים או למנוע חבלות נקודתיות שקשה לאתר. ייתכן שישנו צנזור אגרסיבי מחוג המדענים שפועלים בצללים ומנצלים חדשנות טכנולוגית לשוד משאבים.