הטקס - סיפור קצר*

כולם עומדים ומחכים, חבורות חבורות, ברחבה של בית העם. טקס סיום שנת הלימודים עומד להתקיים שם, באולם שיכול להכיל בערך שלושמאות תלמידים. עשר כיתות ז' רגילות ועוד שתי טיפוליות. אני נרגשת יחסית לשאר בני השכבה שרק סופרים את הדקות עד שיתחיל כבר החופש הגדול. אתמול המחנכת אמרה לי שבטקס יחלקו תעודות הצטינות ואני המצטיינת של הכתה שלי. מהבודדים שעדיין מייחסים חשיבות להצלחה בלימודים. החברות שלי מייחסות אבל

לא סיפרתי לאף אחת מהן עד עכשיו. רציתי אבל לא מצאתי את הרגע הנכון. לימדו אותנו שלא טוב להשוויץ יותר מידי כי יש אנשים קנאים. אני קצת מאמינה בזה.

אנחנו מוצאות לנו פינה שקטה בשולי הרחבה המרוצפת מאבנים פראיות מנוסרות, מתחת לאקליפטוס עב גזע. מקשקשות ביננו לבין עצמנו ומרכלות על ההתרחשות מסביב תוך כדי הכנת שרשראות מהעלים שהעץ משיר בנדיבות: קל לנעוץ את פטוטרת העלים שלו בקצותיהם ומלאכת הריפוי בעיסוק הזו, הופכת לחלק בלתי נפרד מהוואי החבורה שלנו בהפסקות, כהפינות המועטות בצל האקליפטוסים בחצר בית הספר או בכל מקום שבו מכנסים אותנו בימי לימודים, נותרות פנויות.

הולך לי בלימודים בקלות ואין לי שום בעיות יוצאות דופן בחיים, כמו אלו שיש לכמה מהחברות שלי - יש  אחת שעברה ניתוח בגב ומתקשה לישון בלילה בגלל הכאבים, ואחת שההורים שלה מתגרשים ואחת שאבא שלה נהרג בלבנון. אצלי בבית הכל בסדר תודה לאל ואני בריאה לגמרי. בלי עין הרע.

לפני חצי שנה קיבלתי כבר מחזור וגם קניתי עם אמא את החזיות הראשונות שלי בחנות הצמר וציוד סריגה שיש בה גם לבנים לנשים. אני כבר לא ילדה ועוד לא ממש נערה. מבחוץ זאת אומרת. יש לי מנוי למעריב לנוער וכמו כל החברות שלי אני אוהבת לקרא שם כתבות על כוכבי פופ מחו"ל ועל נערות יפות מהארץ שמתמודדות בתחרות נערת השנה. אני עדיין לא מתאפרת כמו חלק מהחברות שלי. אני לא תולה על הקיר פוסטרים של הכוכבים שאפשר לתלוש מעמודי האמצע. בגיל 15 החברות יקנו לי מתנה ליום הולדת פוסטר בגודל של תמונה עם תמונה מעטיפת אלבום של 2-U ואותו אני אתלה על הקיר בחדר משלי בנפרד מהחדר של אחותי הקטנה.

בגיל 13 אני רוצה להתאפר ולהדביק פוסטרים על הקיר. לא מרשים לי כמו לחלק מהחברות. לא נורא לחלק גדול לא מרשים כך שאני לא מרגישה מקופחת. אני גם לא הולכת לבית ספר בשער פזור. המתמודדות בתחרות נערת השנה מצטלמות לכתבות עליהן כמעט תמיד בשער פזור. 

אני נמצאת בסופה של תקופת הילדות שלי, שאפשר לסכם אותה כילדות קלה. ילדות מתוקה אפילו. גם הנעורים שלי עומדים להיות קלים ומתוקים.

מסיבת בת המצווה שלי נחגגה באביב בשנה שעברה עם משפחה וחברים של ההורים שלי ב'טאיוון הקריות' שזו מסעדה סינית, או טאיוונית בעצם, לא ממש הבנתי. הסבירולי או שקראתי באנציקלופדיה העברית על אמנסיפציה של טאיוון בסיון או ההיפך. לא כל כך הבנתי.

אנחנו אוכלים במסעדה הזו לציון ימי הולדת או כשההורים רוצים לאכול במסעדה. אני מחבבת במיוחד את העוף ברוטב חמוץ מתוק שיש להם שם וכשההורים בדקו אפשרויות איפה לחגוג מסיבת בת מצווה המקום נמצא מתאים. כולם נהנו במסיבה לכבוד היותי בת מצווה והארוחה הסינית, או הטאיוונית היתה מוצלחת מאוד.

אמא שלי קנתה לי בגדים למסיבה בחנות במרכז העיר שבה היא קונה גם לעצמה בד"כ. יש שם בגדים יקרים ביבוא אישי מחו"ל של בעלת החנות. אני לא אוהבת את הבגדים בחנות הזאת אבל ככה אמא שלי החליטה. אני זוכרת שבמהלך המדידות בכיתי קצת, מן בכי כזה שהגיע משום מקום, כמו שלפעמים קורה לי במצבים שאין לי שום שליטה עליהם בתור ילדה, ושאמא שלי נבהלה כי השתדלתי להסתיר שזה מעיק. הבכי התחיל אחרי שהיא התלהבה מחליפת מכנסיים בצבעי שחור-צהוב שהמוכרת אמרה שתתאים לי ואז אמא שלי והמוכרת סידרו לי את החליפה על הגוף ואני התאפקתי כמה שיכולתי אבל הדמעות והגוש בגרון הכריעו אותי.  אחרי שנרגעתי המוכרת הציעה שאני אקח את הזמן ואשלוף לי מהמתלים דברים שנראים לי יפים. ביחד עם המוכרת הצלחתי בסוף לשלוף חצאית מקסי שחורה בדגם מתאים ל"צו האופנה" האחרון ואחר כך חולצת כריות אוברסייז בוורוד פוקסיה וחגורה רחבה שחורה תואמת שנסגרת באלכסון, וזה נראה לי בסדר. מארונית האביזרים נשלפו כפפות תחרה כמו של מדונה ועגיל ענק א-סימטרי ששיפרו לי מיידית את מצב הרוח והשלימו את המראה שהיה מקובל עליי על אמא שלי ועל דעתה הנחשבת של המוכרת שמבינה באופנה.

עכשיו לפני הטקס לסיום שנת הלימודים אני לובשת חולצת צווארון של תלבושת אחידה בצבע תכלת, מכנסי ברמודה דמויי ג'ינס - שהם המכנסיים האהובים עליי מכל האחרים שיש לי, וסנדלי עור חצי סגורים בצבע ורוד שאני פחות אוהבת אבל הם היו הכי נורמלים מכל מה שנתנו לי למדוד בחנות של גיגי, ששם קונים לי תמיד נעליים.

 אני מודיעה לחברות שאני הולכת לשרותים של בית העם, אולי עוד מישהי צריכה. תכלס אני רק רוצה לבדוק שם מול המראה שמעל הכיורים איך אני נראית לפני הטקס. מול המראה אני מותחת קצת את הקוקו למעלה, ומרטיבה קצת את הפנים ואת השער.

 ביציאה מהשרותים אני נתקלת באורן ביטון ואחד מהתאומים המופרעים וכמו תמיד משפילה עיניים ומקווה לחלוף על פניהם במהירות בלי תקלות מיותרות. אורן ביטון חוסם לי את המעבר. אני שותקת. 

אמנם אני עדינה ושקטה אבל הבנים לא מציקים לי. אני לא 'ילדת כאפות' כמו שיקראו לזה בעוד עשור או שניים. גם כשיש סצנות אלימות בהפסקות של בית ספר, בעיקר של בנים, אנחנו נשארות מחוץ לזה. הבנות, למעט אולי שתיים שלוש מכל כיתות ז', יכולות להיות רגועות. כמעט תמיד אני מוקפת בחברות שלי. קל להיות מוקפת חברות כשאת תלמידה טובה ומוערכת, נראית סביר וגם עדינה ולא מאיימת. פעם אחת במהומה של הריצה לכיתות במדרגות בסיום הפסקה מישהו תפס לי מאחורה בחזיה החדשה ומשך בגומי באופן שגרם למכה קלה בגב. אולי זו אפילו היתה אחת החברות ברגע של היתול. הזיכרון היחיד מכל תקופת התיכון שיש בו שמץ אלימות, חוץ מהתקרית המפחידה עם אורן ביטו ואחד מהתאומים המופרעים.

 

אני שותקת ובלי מילים מנסה להתקדם בכל זאת בתקווה שאורן ביטון יניח לי. אבל הוא, בריון גדל גוף ממשיך לעמוד שם, ואחד התאומים לידו רק מסתכל בינתיים. אני מתחילה להרגיש את הגוש בגרון. בעיניים שמתחילות לדמוע, עדיין מושפלות אני אומרת 'בבקשה, תנו לי לעבור, עוד 5 דקות מתחיל הטקס ואני צריכה לתפוס מקום ישיבה ליד מעבר'. 

אחד התאומים מרים גבות פתאום 'למה את צריכה מקום ליד מעבר?'

 "כי יקראו לי לעלות לבמה לקבל תעודת הצטיינות' 

אני עונה לו,  לא בלי שמץ גאווה. 

'איזה מותק' הוא אומר

"טוב אז אנחנו לא נעכב אותך כאן הרבה זמן" מוסיף, ובוחן אותי בעיניים מצומצמות. 

"את עוברת רק אם את תראי לי עכשיו מה יש לך בתיק גב שלך" הוא פוסק.

בהקלה אני מסירה את התיק הקטן שיש לי על הגב – מתיקי הניילון שמולבשים על הגב עם שני חבלים שמכווצים את החלק העליון שלו. 'תיק שכל' קוראים לתיקים מהסוג הזה שאופנתי לאותה שנה.

בשניה שהתיק ביד שלי, אחד התאומים חוטף לי אותו ונבלע איתו בשרותי הבנים. אורן ביטון הבריון עדיין חוסם לי את היציאה משרותי הבנות. כשאני רואה כמה בנות מהשכבה מתקרבות לעברנו במסדרון שמוביל לשרותים מהמבואה של בית העם אני מתחילה לצעוק עליו בהסטריה:

 תן לי לעבור!

הבנות מתרחקות משם – בדיוק כמו שאני הייתי עושה אם הייתי עדה לסצנה כזאת בדרכי לשרותים.

אחד התאומים מופיע עם התיק שלי בפתח שרותי הבנים ולפני שאני מספיקה לקלוט שהתיק מלא במים – הוא מניף את פתחו לעברי ושופך עליי את כל תוכנו. 

 

"ביי מותק, נראה אותך על הבמה בטקס"

הוא אומר תוך כדי שהוא הוא זורק לעברי את מה שהוציא מהתיק –סנדביץ' יומן וארנק, ובורח משם עם אורן ביטון בצחוק מרושע.

אני עומדת שם רטובה כולי בהלם, כל כך בהלם שאפילו לא בוכה. כולם כבר בדרכם פנימה לאולם של בית העם, תופסים מקומות ישיבה ואני לא מסוגלת לזוז מהמקום שאני עומדת בו.

 פתאום מגיעה מיכל חברה שלי. זו שההורים שלה מתגרשים. במכנסונים קצרים עם טישרט מתחת לחולצת תלבושת אחידה פתוחה כמו שהולכים התיכוניסטים, מאופרת בעיניים, עם השיער היפה שלה פזור על גבה כפי שהיה בכל יום כמעט בשנה האחרונה. מיכל היפה, היחידה מבין כולנו שהעיזה לשלוח תמונות שלה וטופס התמודדות לתחרות נערת השנה של מעריב לנוער.

"חנצ'וק! שמעתי שאורן ביטון מציק לך בשרותים! מה קרה? למה את רטובה ככה?!?" 

אני מספרת לה בבכי מה קרה, ועל תעודת ההצטיינות, ושאין מצב שאני עולה ככה לבמה לקבל אותה. 

"את המצטיינת הכיתתית? איך לא סיפרת לי?" היא שואלת בנימה מופתעת וקצת כועסת  ותוך שניה מתעשתת.

 "טוב יאללה כבר בואי איתי לשרותים יש לנו עוד שתי דקות להספיק להחליף חולצות."

"איזה חולצות? אין לי כאן שום בגדים להחלפה!" אני מסתכלת עליה בעיני העגל שלי.

"להחליף איתי חולצה סתומה! אני אתן לך את שלי ואני כבר אסתדר עם שלך"

כשקראו לי לעלות לקבל את התעודה מיכל עדיין הסתובבה לבד בחוץ בשמש עם החולצה הרטובה. בחשכת אולם בית העם עליתי לבמה בבגדים היבשים שלה ולקול מחיאות הכפיים קיבלתי תעודת הצטיינות בלימודים. 

המחנכת הושיטה לי את התעודה בחיוך.

 נכתב במסגרת הלא רשמית של 'קבוצת כתיבה' מהיישוב שבו גרתי כעשור מגיל 36 וממנו חזרתי לעיר הולדתי*