המנוח ואני והחבר'ה

 א.הג'ינגי מ'שוטי-הנבואה'

יכול להיות שלא הוא זה שהשמיע קול ציוץ. היה שקט. היה אפשר לשמוע ציוץ שנשמע מוזר או זר לציפורי השיר התלאביביות. לא היו כל כך הרבה תוכים בתל-אביב ולא היתה תנועה סואנת בשדרות רוטשילד. גם השדרות עצמן היו שקטות ללא אנשים וגם במדרכות התמעטו הולכי הרגל. היתה תנועת אוטובוסים ותח"צ, ללא תלות באפליקציות מהג'הינום וללא ביזבוז של יום עבודה בערך, על פיענוח השיטות לתיקוף כרטיס רב-קו לנסיעות נקודתיות. והיה אפשר למצא חניה לרכב פרטי גם בלי המדבקה. עם תיסכול וקצת בדוחק אך לא בלתי אפשרי. בשדרות לא היו השבילים, בוודאות לא היו השבילים לאופניים. אף אחד לא הלך בשדרות בשבילים שאולי היו ונעלמו, נהפכו לישנים וסדוקים, מכוסים בעפר וליכלוך מהפיקוסים ואפלוליות תמידית בין שורשי האוויר השתלטניים ושורשים אגרסיביים בקרקע שאופיניים לעצים החביבים על האדריכלים ועל פרנסיה הראשונים של עיר הגנים המודרנית תל-אביב ואמניה הוותיקים, שהתלוננו על האור הישראלי החזק: פיקוסים הם עצים חזקים שמחזיקים מעמד ועושים הרבה צל גם בתנאים של מישור החוף הישראלי. 

אולי שמעתי מהכיוון שלו מישהו שורק לעצמו. אולי גלעד ויטל סתם חיכה שם למישהו או חיכה לאוטובוס ולא רצה ללכלך את המכנסיים. סתם חיכה ושרק לעצמו. הפוזה שהוא בחר לחכות בה הזכירה הכלאה בין גולום היצור המכושף ב'ההוביט' לציפור שלא עפה (היום הכותבים קוראים להכלאה הלחם): הוא חיכה ישוב על הגדר. למעשה הוא לא ישב אלא כרע, רק שבמקום לכרוע על הרצפה כמו הודי, הוא ישב בכריעה על הגדר, עם התחת רק קצת מעל לכפות הרגליים, ידיו מחוץ לרגליו, כפות ידיו מוחזקות יחד מלפנים, רעמת השיער הג'ינג'י שגלש על גבו מאחור. אם לא הייתי מסובבת את הראש כשעמדתי במעבר חצייה בשדרה מכיוון לינקולן לכיוון אחד הרחובות המאונכים לשנקין, הייתי מפספסת את התמונה של הג'ינג'י משוטי-הנבואה, גלעד ויטל מסתבר היה שמו, יושב לו לבד כאחד האדם, אדם עם סגנון של אמן,  שהבגדים שלבש שיוו לו צורה של דמות מהמחזמר שיער יותר מאשר לדמות מ'שר הטבעות'. אני בטוחה שיש מלא כמוני שלא זוכרים איך קראו לסולן הג'ינג'י משוטי הנבואה. הוא אפילו לא היה ממש סולן כי הם היו כמעט כמו להקה צבאית - ניו אייג'ית - להקת כוורת דור המילניום. שבט יהודה בשנת אלפיים. והוא היה פרונטמן. מי שראו אותם נותנים הופעה באולמות הקטנים שהם הופיעו בהם זוכר את חווית 'שוטי הנבואה'. כך שהשם גלעד ויטל, להבדיל מהשם אברהם טל, לא אמר לי כלום בלי איזכור הלהקה, שבה שניהם יצרו ושרו בפרונט. בדקתי מי זה מבין הפרצופים הזכורים מהלהקה, כשצץ איפשהו קישור בפיד, להודעה על מותו של גלעד ויטל משוטי הנבואה. הוא מת. נהרג. התרסק עם האופנוע לפני חצי שנה.

ב.להקשיב לאמן יוצר מדבר בפודקאסט

ויטל התראיין, בדצמבר 2024 לפי התאריך באפליקציית פודקאסטים, וסיפר למראיין על מקורותיו. בין השאר הבנתי מההקשבה לקורות חייו, איך הדיסק של שוטי הנבואה היה מתנגן בתדירות גבוהה באוטו שלנו אחרי שהיינו בהופעות שלהם כשהשמועות עברו מפה לאוזן. שוטי הנבואה שכנו להם בכיף בתא הכפפות לצד ביורק ונירוונה, סמשינג פמפקינז וThe The וגם מוש בן ארי ולהקתו שבע - כולם נשלפו זמנית מ'מעמד הדיסקים' - מעין רהיט בצורת מדף מאונך שהיה מראה שכיח כמעט בכל דירה שכורה בתחילת המילניום. במעמד הדיסקים שלנו היו גם סחרוף ומוכיח באלבומם 'סימנים של חולשה', פרל-ג'ם, שבק-ס', כמה אוספים של ג'ז קלאסי וגם אוסף פיראטי של כל האלבומים של בוב דילן עד שנת 2000 שאיזה דילניסט צרב לקובץ אחד [נכון זה בדיוק כמו לגנוב והדיסק הפיראטי אבד/נגרס מתישהו במעבר לרכישת מוזיקה דרך פרימיומים שגם אוספים נתונים. וזה קצת גורם געגועים לזכות לשמוע מה שרוצים בלי שאיזה מפלח נתונים יוציא מזה דו"ח אקסל]. והיה במעמד הדיסקים גם דיסק צרוב עם אלבום הפרוגטראנס נטול המילים של קוזמה שהיה שמו המסחרי של מוסיקאי-אלקטרוני מהקריות שהקדים את זמנו, ושנהרג בתאונת אופנוע בגיל צעיר. היינו יכולים לשלם לו - כמו ששילמנו לשוטי הנבואה בהופעה שלהם ביוזמתנו את  מחיר הדיסק, כמו בחנויות תקליטים שבהם נרכשו הדיסקים המקוריים במעמד הדיסקים שלנו. לא הספקנו. אל שוטי הנבואה ששמם עבר מפה לאוזן, ניגשנו למאחורי הקלעים, קצת הפרענו במה שנראה כמו טקס פרטי שלהם שישבו במעגל וחיממו את הקולות של הזמרים ואת השמיעה של המוסיקאים ושאלנו אם הם מסכימים שנשלם להם במקום למתווכים והם - חבורה של מוסיקאים מגודלי שיער בחלקם - הסכימו.

בראיון ויטל מדבר בפשטות ובתיחכום מניב מאוד מסויים, שבנות מעולם לא דיברו בו וגם לא הבינו את הקודים שלו, אבל כן שמעו איך מדברים אותו ויש מילים וביטויים שאמרתי גם אני או שחיקיתי "כמו קופה קטנה" - שזו היתה דרכה של אימי להגיד לפעמים שמעצבנים אותה חיקויים שהיא ראתה אצל בני נוער בקריות. חיקויים במילים, בביטויים ובבגדים. הניב הישראלי הספציפי שבו מדבר ויטל בראיון הוא לאו דווקא ניב של גולנצ'יקים, שויטל פונה אליהם בראיון כאמן אל קהל של חיילי מילואים. גם נחלאווים וצנפים ודור שלם שירדו למחתרת או ירדו היו מדברים בניב, בסגנון דיבור ובסלנג שבפרבר הוילות הצפוני שבו גדלו בני וביתי, היו מעטים שדיברו בו ובחברת האימהות היו מעטות שהבינו אותו ושמרו לעצמן. את הקוד שבבסיס המילים והביטויים למדתי רק לפני שנים בודדות, בנסיבות שבהן צברתי שעות מסכים בין גיל 46 לגיל 48. דווקא במסכים מלמדים קודים ישנים שנפרצו. אולי זה דיבור שלא שומעים במסכים ובפודאסטים שמפולחים לצעירים - שיש להם כבר ניבים חדשים וסלנג משלהם. מן הסתם, בערוצים של המיינסטרים לא מדברים במילים במילים מהניבים החדשים ולא מדברים בניב הישן, ולא  כמו שויטל שמדבר בראיון - זה לא מתאים לפומבי החדש המהוגן. מכסימום יושבים להתראיין אצל אטיאס או שטרוזמן בכורסאת מרואיין מול המצלמות.

אז ויטל הישוב בכורסת וינטג' מדבר בראיון עם מראיין צעיר דווקא, שמדהים כמה שהוא מצד אחד סקרן מי האישיות שמולו, בתור איש תרבות שמכיר קלאסיקות מקומיות שויטל חתום עליהן, ומצד שני מדובב אותו בזהירות על חלומות של מי שכתב טקסטים על שלום ואהבה ועל פחדים ואכזבה, ומתבטא על הזעם שלו בתור לוחם בסדיר ובמילואים, ששמר ונלחם אבל אמא שלו נשארה באצבע הגליל במטולה, מחוסרת הגנה. בלי צריח אפילו. הוא איבד בתאונת אופנוע את חייו ותכניותיו נגדעו אבל נקווה שנח על משכבו בשלום. הוריהם של מי, נשארו מוטרדים ותחת תעוקת האיומים המתחדשים, מאירגונים של מחבלים באזור מפורז ומוכה עוני?

ויטל זכה להזדמנות לשיר שירים שלו עם גיטריסט חבר בהרכב העדכני שלו לזמן הקלטת הפודקאסט המצולם, שניהם ישובים על כיסאות פאב או בר - תלוי מה הגיל של מי שמסתכלים בפודקאסטים בחינם. כשהוא שר הוא נשמע מכוון כמו בסולואים שלו באלבום הראשון של 'שוטי הנבואה' ששכחתי כבר איך נקרא. חיפשתי ביוטיוב ויש סרטונים שלו מהשנים האחרונות, כשהופיע עם שירים של שוטי הנבואה אבל נשמע להבדיל מבפודקאסט, חסר חיים. לא מזייף אבל נשמע כמו רובוט.

ג.בין 'אמנות או נמות' ל-קל לבלות בעד ארצנו

אחד הדברים המקולקלים במציאות הנוכחית בארצנו כמו שהמציאות נתפסת בעיניי המבוגרות היא שהמפקדים מדברים כמו פוליטיקאים, הפוליטיקאים מדברים כמו אמנים והאמנים מדברים לפעמים, כמו מפקדים מרוב שדחפו אותם לפינות. כותבים מיומנים בתשלום שקטן עליהם לדברר דף מסרים, מנטרלים את המסרים שהם מאמינים בהם ואימהות בפינות כותבות כשאין עם מי לדבר. אימהות ואבות, אגב הנושאים שאינם מדוברים מספיק ומנוטרלים בתוכן הכתוב במיינסטרים, יכולים להישאר סחים שנים ובלי לסבול מסחיזם. ובלי שאיזה מטפל 'דה לה שמאטע' ייתן מענה. אימהות ואבות יכולים להתנזר מבילויים, יכולים להיזהר ולהזהיר משמיטת אחריות של המספסרים במחירים, לקהלים שונים שעוצמים עיניים על התפלחויות ופילוחים ומלכודות הטעיות. גם כאשר יש מי שעושים רווחים מאסקפיזם, כמו גם מטיפולים מגוייסים לכיוונים שונים ומשונים - לא חסר כיוונים. אפשר להגיד לא למשכחי-כאבים סינתטיים (וגם לטבעיים שמצומצמים בשיטות מתועשות) שמיועדים לחולים סופניים, אבל רופאים מתכלבים מוכנים לרשום מרשמים חוקיים כביכול לחולים ולסובלים שאינם סופניים, נהפוכו - המרשמים עשויים להכיל רכיבים שהופכים משבר חולף או משברון, להתמכרות קשה ולקריסה, אצל פציינטים שמשלמים על מערכת הרפואה הישראלית בזמן שמי שאינם משלמים - אינם משלמים, סובלים בשתיקה ובלי משכחי כאבים.

 קל לומר לא למשכחי הכאבים החוקיים (אך יקרים וגם מסוכנים בהתחשב במיסחור ההיתרים על תרופות עם תופעות לוואי קשות), כשיש סיבה להישאר בחיים. קל לשמור על אופטימיות ואמון בחיים, קדושים או אפרוריים, ויש עוגן בזכרונות מילדות מאושרת ונעורים טובים ואיטיים שהיו בשנות השבעים והשמונים בישראל בעיתות משבר גם בבתים שנפגעו ממשברים כלליים. 

 לאימהות ואבות ששומרים על גבולות מוקפדים, יותר קל לוותר על בילויים ועל סיכונים, במטרה להישאר ממוקדים במטלות החיים ובשמירת מעט החסכונות לימים קשים ולימים רעים. מי ששמעתי מבדיל בין ימים קשים לימים רעים היה המשורר ואיש התרבות חיים גורי, שהביאו אותו להרצות לנו בחטיבת הביניים. המשורר גם הסביר למי ששאל, על ההבדל בין שירה ובין פיזמונאות ('שיר הרעות' שהוא כתב על דורו - דור תש"ח) ובין שירה מולחנת ששר שלום. שלום חנוך. מי ששאל היה ערן ש. או איך שהיו קוראים לו במלעיל שני. אני זוכרת אותו שהיה דווקא בחור מקובל בחברה בשנתון שלי, אבל מת בגיל 19 ממחלה קשה. להורים שאינם חיילים אפורים בפשיזם ושאינם חברים בכתות בדלניות ושאינם משועבדים לרעיונות ותפיסות חיים ארכאיות עם חוזים מול משכירים דורסניים ו/או מול מלווים בריביות בתנאים דרקונים - יש זכות לקבוע באופן מחושב ומדוד איזה פינוקים יהיו 'פעם ב' בגבולות האמצעים הכלכליים, עם חשיבה לטווח רחוק, ובלי להתמכר ובלי להתאבסס.

טעם החיים וקדושת החיים, שני עקרונות שמוזכרים בראיון האחרון של ויטל האמן, שייתכן שהוא וחבריו "שתו משהו יחד, אכלו משהו יחד, עישנו משהו יחד" - ציטוט חופשי מעייזר ויצמן שככה בחר להספיד את חברו לשדרת הפיקוד יצחק רבין. האופנוע של ויטל שמוזכר בראיון, כלי תחבורה מסוכן מספיק בלי לסכן אמן יוצר שלפי תאוריו חי בפלך וקופץ 'פעם ב' לעבוד בפרוייקטים שלו ולבלות שעות של איכות עם החברים שלו. ויכול להיות שהם מעשנים בבילויים שלהם בחייהם רחוק מהפלך, מרחק כבישים חשוכים שמתפתלים בהרים [חשוכים - יש בעייה עם זיהום תאורת חשמל בדרכים בהרים וביערות שמקשרות בין כפרים שלווים). קל להתרשם מהראיון עם ויטל יום לפני שהוא נהרג בתאונת דרכים, שהיו לו תכניות והיו לו סיבות טובות להישאר בחיים.

ד.זיכרון תמונה

ניסיתי ולא הצליח לי לשמור לעצמי בלי לשתף, זיכרון מוזר, תמונה חצי ראלית חצי פנטסטית, ממקום ספציפי בתל-אביב שבו ראיתי את ויטל בלי להקתו. מקום שכולם מכירים אותו וכולם עברו בו איזה פעם-פעמיים לפחות, ביום בילוי בתל-אביב. מקום שהוא בערך כמו צומת דיזינגוף סנטר. היום קוראים בפיד למקומות כאלו 'ספוט' ולציוצים על סלבס שניצפו במקומות כאלו 'ספוטד'. התמונה שנשארה צרובה לי בראש יותר מעשרים שנה, היתה כמו זיכרון העופר-במבי החולף מול עינו של המספר בסרט 'אני והחבר'ה' או בשמו הלועזי STAND BY ME. זיכרון שהוא בחר לשמור לעצמו בטיול עם החבר'ה שלו במסע התבגרות של יומיים באזור הפרבר שלהם על גבול אזור הפרא במטרה המוצהרת: למצא נער נעדר, שחושדים שכבר אינו בין החיים. בלילה שלפני מציאת הגופה - מותר לעשות ספוילר לסרט בן ארבעים בערך, הנערים מספרים סיפורים וצ'יזבטים על ניצחונות והפסדים ותקוות ופחדים וארבעתם חווים גם מצבים שאין להם ביומיום. ממרחק השנים המספר בסרט משתף את הקוראים או הצופים בזיכרון שהוא בחר שלא לשתף בו את החבר'ה בטיול בגיל ההתבגרות כשאחד מהם הסליק אקדח, אחד מהם העיז לעשן סיגריה ראשונה ליד המדורה ואחד מהם ניצח במבחנים של אומץ. הזיכרון של המספר, הילד הטוב, היה זיכרון של ממש להרף עין, כשהעופר - יונק מהגדולים והיפים שנותרו ביערות מחוץ לפרברים, חולף מול עיניו. הוא העדיף לשמור את הזיכרון לעצמו. 

בהיעדר הגנה על פרטיות הזיכרון הישן נושן שלי, תמונה מלפני עשרים וארבע שנה, שהתלבטתי האם רק להיזכר בהקשרה בפתק בסמארטפון*, זה לא היסחפות למחוזות קצת נוסטלגיים ופאתטיים, כמו לספר שמוכרת בחנות בקניון עופר החיפאי, שמדדה אותי בעיניה, אמרה לאמא שלי שביקשה שאצטרף אליה לחוות דיעה במדידות, שעדיף להיות פרה במיכלאה מלהיות צבי ביער. עולם דימויים, איך נקרא לזה - מעניין. הכי מפחיד להיות פרה ביער אבל זה נושא לפוסט שצונזר. בתל-אביב שנת 2001 ראיתי את התמונה להרף עין, בדרך חזרה ממשרד שבו יכולתי להתלמד בזמן שהתמעטו וכמעט שלא היו מקומות להתלמד בהם בשכר באזור חיפה. במקום לתחנת רכבת השלום, היו חודשיים בקיץ שבהם הייתי חוזרת מהמשרד באזור רחוב לינקולן שהחזיק מעמד כאזור עסקים קטנים גם בשנה קשה אל החדר המסובלט העורפי באחד הרחובות המאונכים לשנקין בדירה לא מחולקת קומה שלישית בבניין ישן. מאוד ישן. הזיכרון משנקין פינת רוטשילד נצרב לי בראש כתמונה: הג'ינג'י משוטי הנבואה. פרצוף מוכר בלי שם. יצור קצת מוזר, איש זר, שזהר באישיות האמן שהוא היה. גלעד ויטל מסתבר היה השם שלו, עם שיערו הזוהר שגלש על גבו, כשישב - כרע על גדר הבטון של חצר בניין אפור ומוזנח כמו שהיו כל הבניינים בשדרה שעקבות הפאר הישן, ודמויות ססגוניות כמו ויטל, רק הבליטו את עליבותם בעיניהם של הצעירים, בתחילת המילניום.

ה."נחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה"

אמא של גלעד ויטל שמעולם לא ראיתי ולא הכרתי היא כמוני שייכת לקבוצת אימהות ובנות ואחיות שיש להן בית וצריכות בית אבל נשארות בבית בלי הגנה. וזה בזמן שאסטרטגים ולוחמים משחקים משחקים.

אימהות בפרברים השבעים סו קולד ובשכונות ישראליות שבהן נימצאים הבתים הכי יקרים בעולם נכון לעכשיו, רצות מרתונים כל בוקר ועוד נאלצות להעלות על זה סטוריז. יש כאלו ששוחות עם חברות.

ארז טל עם משקפים חדשים 'תחתיות ערק' מתעסק במה לכל הרוחות היה שם בטלביזיה, שהוא מצליח לעשות כנגד כל הסיכויים ב'מה באמת קרה שם'

מרואיינים שלו משתתפים במערכונים עם תיחכום נונסנס נוסח תכנית הרדיו 'מה יש' תשפ"ה

אושיית האיטגירלז פרודקשנז והרקדן חיים פרשטיין נמצאים בפריימטיים

ראש הממשלה במדינת ישראל בנימין נתניהו נכון לעכשיו נקלע להפקות של סרט אימה בראליטי אונליין שמתורגם לרייטינג בערוצים ללחם

אמא מודאגת שנקלעת להפקות-הצקות בקבלנות על רקע שיקולים צרים של עלות-תועלת ליזמים וקבלנים שמפרקים בתים למטרת רווחים מעיסקאות נדל"ן ומקרקעין, כותבת על זה באנונימיות של כדור-משחק

________________________________________________________

*בסוף כתבתי בפתק והיו איתותים בפיד שהפתק לא נשמר בפרטיות וייתכן שגם הופץ, ייתכן שהופץ מנוסר לקטעים. אז שיכתבתי לבלוג בטיוטה. אבל המחבלים החדשים פיבלשו בשלט רחוק, בלי רשות. שיהיה.

 'בא נאכל דבורה' 

בתרגומו

של הזמר מהרדיו

המוקלט בקסטות 

 ג. אוחנה

בשמו כיום

 דני רובס