אני ההדסון הירקון וכל השאר

אוקטובר שנת 2003 היינו בחופשה בניו יורק. טיילנו עם ההורים שלי בין יערות השלכת המהממים ביופיים באדירונדק וקינחנו במנהטן. יום אחד בחרנו שלא לתכנן לו"ז לחוץ על השעון וצעדנו לנו בסבבה לעבר גדת ההדסון באזור הרציפים ליאכטות או משהו כזה, מרחק הליכה מהויליג'. מצאנו את עצמנו באיזה ארוע יום א' לנויורקרים שראינו נוהרים לכיוון מסויים - בדקנו בטיימאאוט שהיה בידינו וגילינו שיש בכיוון הפנינג. בחסות המותג 'רדבול'. הם אירגנו תחרות משעשעת סביב הסלוגן שלהם אז, שתורגם בפירסומות בערוץ 2 ל: "רדבול נותן לך כנפיים". 

המשתתפים התחרו על בניית מכונות שבכוח שרירים ומכניקה בלבד (ללא מנוע) יצליחו לעופף למרחק, מהרציף עד להתרסקות אל תוך המים. השופטים נתנו ציונים על גם על המרחק אבל לא רק. גם אבל לא רק היה המוטו.

כעבור שנתיים לפי תעוד שמצאתי במקרה בסירטונים ששמר אחד מהמשתתפים - בנדוד שלי היה חבר באחד מהצוותים המתחרים בארוע התלאביבי שספק היה חיקוי של ההפנינג בניו יורק ספק יוזמה יצירתית ראשונית, פרי פיתוח ישראלי. כך, שלהבדיל מה'הפנינג' הניו יורקי, ידעתי מראש שיש ארוע. בחסות אותו מותג, בצפון תל אביב על גדת הירקון. מעניין מי הראשונים שהפיקו ארוע כה חביב - במנהטן או בתל אביב שהיא קצת שלוחה של ניו יורק במזרח התיכון. דור ה-X בארץ, הצעירים של תחילת ה00S, גדל על תרבות חיקויים של הדבר האמיתי שהגיע, באיחור (טוב פסדר, ב דיליי) מניו יורק או מלונדון. או מכמה בירות-עולם אירופיות קלאסיות.  'אירופה הקלאסית' עוד יש בכלל דבר כזה?

בחיפה, העיר שלחופה הצפוני גדלתי, היו שניים וחצי מועדונים צמודים לגדרות שהקיפו ועדיין מקיפות את רציפי הנמל (הראשון). סיכוי סביר שאותו די.ג'יי שכנראה שב מגלות בניכר, התעקש לנגן בהם בתחילת ה90S האוס ניו יורקי. האוס ניו יורקי או סתם מוזיקה אלקטרונית היו קשים לעיכול לאוזן המקומית. כמו המרירות של הבירות הראשונות שהדור הזה שתה בסוף התיכון, תחילת הצבא. טעם נירכש. ההאוס לא היה משהו שנבלע בקלות בבליל הסטנדרטי של מוזיקה שהיו מכנים ברדיו מוסיקה 'לועזית'.

בארוע של רדבול על גדת הירקון ב-00S, כבר התקבצו המונים שהחלו לצרוך את התרבות שלהם באינטרנט. אולי כבר קראו לזה אונליין. היו לתחרות המכונות המעופפות של רדבול קווים מקבילים לתחרות המסורתית שנערכה (נערכת?) כל שנה בטכניון: 'הביציקופטר'. התחרות הטכניונית היתה קצת פחות משעשעת. האתגר היה לזרוק ביצה מהגג של הבניין הכי גבוה בקמפוס (9 קומות), בלי שהביצה תישבר, על ידי בניית מכונה שתרכך את עוצמת הפגיעה בקרקע. 

הצוותים בתחרות הריחוף למרחק של רדבול נמדדו גם על ויזואליות, מורל ואולי עוד פרמטרים. כנראה שזה היה בתקופה שהצליחו לנקות את המים החמימים של הירקון. מה עטו על עצמם המתחרים שצללו למי ההדסון הקרירים של אוקטובר 03 לא הצלחתי לראות. היתה נהירה המונית לארוע שאפילו לא הספקנו לקרא עליו בטיים אאוט (הדרך הכמעט יחידה אז לתיירים שלא מחוברים לקונקשן מקומי לדעת על ארועים). פשוט ראינו נחילים של אנשים צעירים צועדים לאיזשהו כיוון, אז התחלנו לצעוד לשם גם אנחנו עם כל העדר. לא היה שיפוע כך שהיה צריך להשתמש בכישורי המירפוק המזה"תים שלנו כדי להגיע לעמדת תצפית מאולתרת על איזה מעקה באזור התחרות ולהבין על מה כל המהומה. 

חיפשנו בטיימאאוט פרטים והתחלנו לסבול מהדוחס, נזכרנו שאנחנו בכלל לא אוהבים רדבול, שהתחרות על גדת הירקון היתה מיצוי מספיק לקונספט, ושאין הצדקה לשני ישראלים בגובה ממוצע להידחק ככה על פיסת מעקה בתורות. עזבנו את הארוע. 

חזרנו לרחובות הממריאים לאט של הויליג'. עברנו ליד איזה פאב פתוח לכיוון הרחוב, שלמרות שהיה חצי ריק בשעת צהריים מוקדמת נראה כמו מקום עם אופי.זה נראה מקום מגניב. כמו בפלורנטין. כלומר כמו מה שדמיינו לעצמם חלוצי הג'נטריפיקציה בתל אביב. רק באזור שעבר ג'נטריפיקציה בשנות השישים.

אמנם ביקרנו משפחה ישראלית של מכרים בברוקלין אבל על מתחם דמבו שעבר תהליכים כאלו במקביל לפלורנטין, שמענו רק שנתיים שלוש אחרי הביקור הראשון בניו יורק.

חמשת השולחנות הקטנים היו תפוסים. ניגשנו לבר. אמרו לנו לחכות בחוץ. נעמדנו שם בחוץ בחוץ, כמו שני טמבלים, וחיכינו. לאט לאט התחיל הבר להתמלא בטיפוסים ניו יורקרים חסרי גיל. היה אחד אחד הגיע עם האופניים. בהיתי בו מקפל ומניח אותם שעונים לקיר למשבצת 30/30 שהקצו בפאב שבטח היה הפאב השכונתי שלו, בקצה הבר. בן אדם בחופשתו היה יכול לעמוד על המשבצת הזאת במקום הגון ליד הבר עם משקה ביד. 

אחד מהם, זה עם האופניים, גם קלט שבהיתי במתרחש באזור בקצה הבר שהוקצה לאופניים. הוא הוריד בנונשלנט את הקסדה, דפק לעברנו קריצה, ניגש לאזור הכי טוב על הבר, והניח את התחת הארוז במכנסי דפוקותי שלו, על המקום שהכינו לו שם. תווי הפנים העל גיליים שלו ושל חבריו הישובים סביב הבר בצהרי יום א' סתווי בויליג' הזכירו לי את הפיסקה שהקדיש פלובר לתאור הטיפוסים הפריזאיים שפגשו טיפוסים מופרשים מתוך אוכלוסיות הפרובניציות אשר הועלו על כירכרות שעשו דרכן אל עיר האורות מהעיירות השכוחות אל.

אולי זה הפילטר באינסטוש, אולי הקוסמטיקה העדכנית, אבל יש לא מעט אושיות תלאביביות שמזכירות לי את הדימוי החביב על כותבות ועורכות, של התגברות על כוח המשיכה של כדור הארץ שמופעל על עור פניהם של כל בני האנוש לקראת גיל 40.

אחת החברות שלי, אחת מתוך שתיים שהמשיכו לגור לעבוד ולחיות בתל אביב אחרי גיל 30, הפטירה שנמאס לה לראות בכל מקום בעיר טיפוס מסוים, שמתחיל להיראות כמו אחד הפוחלצים, שהיו תלויים על הקירות של הפאב שלו שהיא נהגה לפקוד. זה היה כשהתקרבנו לגיל 40. לפני שהתחלנו גם אנחנו להיווכח בפיגועים של כוח המשיכה על העור, על עמוד השידרה ועל בכלל.

תרגום אמיתי לאנגלית יצורף בלית ברירה