המיטען

 

א.הנער הכחוש

נער כחוש לכד את תשומת ליבן של האם והבת ברחובו הראשי של הפרבר. האם תהתה מהיכן נראה לה הנער מוכר ונזכרה. היא ראתה אותו צמוד לביתם של זוג מכרים שלה ושל בעלה, בארוע חברתי שהמכרים ערכו בביתם.

בפרבר כולם הכירו את כולם. האם תהתה באוזני ביתה על קנקנו של הנער. הבת, שמה איה, הכירה אותו מהתיכון של הפרבר, מכיתה מקבילה. הוא נראה לעיתים ברחובות הפרבר, כשהוא מתהלך בגפו, נרתיק גיטרה תלוי לו על גבו. אולי לקח שעורי נגינה אצל מורה בפרבר מרוחק.

שלושה ילדים יפים היו למכרים שבביתם ראתה האם את הנער הכחוש. בנם בכורם היה קצת פירחח. ביתם השניה, צעירה מאיה בשנה, היתה נערה מופנמת, תלמידה מצטיינת.  איה הכירה גם אותה בפניה ובשמה. היא תהתה על השידוך, שהרי ביתם של המכרים איננה הזיווג המובן מאליו לנער הכחוש. כשהוא לא הסתובב ברחובות הפרבר לבדו, היה מוקף בחבורת נערים תוססים מתנועת הנוער. הוא הצטיין בנגינתו על גיטרה חשמלית הופיע בהרכבים מוזיקליים בתנועת הנוער או בארועים שהתקיימו בהאנגרים תעשייתיים בעיר וכונו 'ערבי להקות צעירות'.

לא רק למיקרופונים על במות להקות צעירות הוא ניגן אלא גם למיקרופון שחובר לרמקולים בחצר בית הספר, שהופקד בידיו בהפסקת עשר. מצויד בטייפ ואוסף קסטות מגוון, הוא שידר שירים שבחר וערך. הגיגיו במעברים בין השירים העידו על מנעד רגשות מגוון.

האם פסקה: 'א פערטל עוף!'

אולי הוא סתם חנון שעושה פוזות של קשוח, חשבה איה, או בהתחשב בהגיגיו המקוריים וכיבושה של בת המכרים, מדובר בשובר לבבות מהסרטים?

על קורות הנער הכחוש בתקופת התיכון, כתבה איה החמורה במחברתה, בשיר שכותרתו היתה: 'הילד הרזה'. אך השירים מתוך המחברת, לא ראו אור בעלון פרי יצירתם של בוגרי השיכבה, שהפיקו בנות מ5 יחידות ספרות בעידוד מורתן.

העלון שהודפס במהדורה מוגבלת, אופין כאכסניה לשירה צעירה. אסופת שירים עגמומיים על אהבה נכזבת, מחאה מינורית ודיכאון נעורים. השירים בחרוזים במחברתה של איה, לא התאימו לדעתה של המורה האחראית. איה התחילה לכתוב בסגנון הזה של חרוזים, בעקבות מפגש על חוף הכינרת עם נער כחוש אחר מעיר רחוקה, ובידיו מחברת.

 הנער מהעיר הרחוקה לא ניגן ולא הלחין. הוא רק כתב במחברת שלו. יחד עם חבר מהחבורה שלו, הוא הצטרף לחבורה של איה שישבו במעגל שיחות ושירים על החוף, מהסוג שהיה שכיח בחופים מסוימים בכינרת ללא מציל או בפסטיבלים. המחברת שלו שהועברה מיד ליד והותירה רישומה על איה.

חברה של איה, מאלו שהשירים ממחברתה כן התקבלו לעלון הספרותי, הציעה לה להראות את המחברת למישהו שמבין בזה. המחברת חזרה לידיה של איה עם הערות. המישהו כתב שהסגנון של שירים בחרוזים מזכיר לו את 'שירים מיגור' של יורם טהרלב. נאיבי, עדין, הולך מסביב, שלא לומר מדשדש במים הרדודים.

ב.המורה למתמטיקה בתיכון

להבדיל מהעלון לשירה צעירה, פרי עטם של בוגרי השיכבה, ספר המחזור של השיכבה שאיה והנער הכחוש למדו בה, הודפס במאות עותקים. השירים בחרוזים של איה לא התאימו גם לספר הזה, שאליו נכנסו חמשירים קצרצרים או שנינויות קונספטואליות.

היו דפים בספר המחזור שהוקדשו למורים. דיוקנו של המורה למתמטיקה בתיכון, שכולם קראו לו רק בשם משפחתו, היה חסר בדפים האלו. הוא הסכים להצטלם בגבו, ושייכתב בענן קומיקס מעל התמונה: "אין תגובה". אולי הוא היה מעורב בעוד תרגיל עם העורך הגרפי שהצמיד ליד תמונתו תמונה של המורה לאזרחות עם לוח שמשורטט ביטוי גרפי למשוואה מתמטית נבואית משהו (שהוא לא מחק).

דיוקנו הזכור בחלוף השנים בעיקר לטוב, לא הונצח בין התמונות בספר המחזור, אך הוא היה מהמורים והמורות שנחרטים היטב בזיכרונם של תלמידיהם. הוא לימד את אותן קבוצות של תלמידים, מכיתה ט' עד סיום כיתה יב', אלו שהמורים מהחטיבה ייעדו אותם להיבחן בבגרות בהיקף 'מורחב' של חמש יחידות לימוד. על המורות והמורה הגבולי שלימדו מתמטיקה בחטיבה היו עוד סיפורים למכביר, אך אלו יעניינו בעיקר או רק את מי שהם לימדו מתמטיקה, בלי טקסים ובלי מופע סטנדאפ למורה שחוק. 

מטרת המורה למתמטיקה בתיכון שלנו, שאותה לא הסתיר, היתה להכין את תלמידיו להיות סטודנטים בעתודה האקדמית של צה"ל. מעל הפרצופים המיוסרים בקבוצה של כשלושים תלמידים ותלמידות, שעמדו לנגד עיניהם מטרות אחרות, הוא ניהל לעיתים שעור פרטי, לשלושה גאונים שהתאימו לעתודה.

הוא ממש אהב מתמטיקה וגם היה קומיקאי מתוסכל. תלמידיו נהנו מההפוגות הקומיות, כל עוד לא הם לא היו הקורבן המזדמן למשל ולשנינה, במסגרת המאמץ שהשקיע בחומר הגלם שאיתו הוא היה צריך לעבוד.

ציוני 'המגן' של המורה ההוא בתיכון, ישרו קו עם מבחני המיון המסננים בסוף סימסטר הראשון של תארים בהנדסה. הציונים שלו לא הגנו על הציון הסופי, הממוצע עם הציון בבחינות הבגרות הארציות, אלא הורידו לכולם בערך 20 נקודות. לכולם, למעט שלושת הגאונים של ההקבצה. עם רפאלי ווברוקובסקי המורה הצליח בתרומתו הצנועה למשאבים ההנדסיים של צבא הגנה לישראל. עוז הדר שהצטיין גם במתמטיקה וגם בטניס, הלך להיות ספורטאי מצטיין. הוא זנח את המתמטיקה לטובת טיפוח קריירה בספורט והשגים בתחרויות בינלאומיות.

היה בהקבצה במתמטיקה בכיתה ט' עוד צמד גאונים עולים חדשים מבריה"מ. בן ובת. בחורה חייכנית בתספורת קצרה זויתית בשם ויקי ובחור גברתן בשם אלברט. אותם המורה שלח לעשות בגרות כבר בסוף כיתה י', "שיהיה להם זמן להתחיל ללמוד ברצינות בגיל צעיר". לשניים אחרים שהצליחו בבחינות אך הפריעו לו ללמד, הוא הוציא כרטיס אדום מהר מאוד. אותם הוא הוריד לרמת 4 יחידות. התלמידים הטובים הרגילים שהתחילו אצלו, ולא עברו לתיכון הגדול בפרבר היוקרתי הצפוני של העיר (שאמרו עליו בנימה של ביקורת "בית חרושת לציונים"), הורשו להישאר בשיעוריו.

את המבחנים היה מחזיר בטקס מול כל הכיתה שתפס שליש שעור. תלמידיו הוזמנו לקבל את המבחן הבדוק מידיו, ליד שולחנו, לפי גובה הציונים. בכיתה ט' איה עדיין היתה מאלו שנקראו אחר כבוד בין הראשונים לקבל חזרה את המבחן. בטקס החזרת המבחנים הראשון מבין יותר מתריסר שהתקיימו לאורך ארבע השנים שלימד אותה, היא נקראה ראשונה לשולחנו של המורה יחד עם עופר מילצ'מן שהיה מאלו שעברו בהמשך לתיכון הגדול היוקרתי. שניהם קיבלו 97.

איה שלא היתה גאונה אך היתה תלמידה שקדנית, הספיקה לפתור את כל התרגילים מספר הלימוד ופשוט זכרה במבחן את הפתרונות. היה תרגיל אחד של 5 נקודות שאיה הכירה חצי ממנו מהתירגול בבית. משהו עם אפסים וחזקות. מילצ'מן והיא הבינו איזה טריק שהיה שם, אבל לא הבינו עד הסוף. המורה מצא לנכון להגיד לפני כולם שבשיעור איה לא משהו אבל במבחן עשתה עבודה טובה.

איה לא מספיק אהבה מתמטיקה בשביל להיות אצל המורה למתמטיקה משהו. חברתה שישבה לידה בהקבצה והיתה גאון במתמטיקה, פתרה נכון את התרגיל עם 'האפסים'. היא הפסידה נקודות על תרגיל פשוט יותר של הרבה נקודות שהיה דומה לתרגיל מהספר בנושא קטע האמצעים בטרפז. לחברה שלא היתה הראשונה בתור לקבלת המבחנים הבדוקים, אך שמרה בו על מקום של כבוד, המורה אמר מול כל הכיתה: 'כגודל הציפיות'. החברה שאמא שלה לימדה בתיכון ואבא שלה היה מהנדס עם מראה גמלוני ורזה, התקבלה לשרות בצה"ל ביחידת פיענוח צפנים כך בוודאי היה המורה המפחיד והנערץ על תלמידיו היה שמח לשמוע. השמועות סיפרו שהוא נפטר מ'המחלה' כמה שנים אחרי שסיימנו אנחנו תיכון. החברה הגאונה של איה התקבלה ליחידת העילית יחד עם גרוס מהכיתה שלה ביסודי שבו היתה מאוהבת בסתר כל השנים, גם אחרי שגרוס עזב בסוף כיתה ט' לתיכון שנחשב לבית החרושת לציונים. 

בכיתה י' כבר לא היה ספר לימוד. המורה למתמטיקה היה מלמד חומר חדש בגובה העיניים של כולם ובסוף השעור מבקש: תביאו לי שאלות מעניינות בנושא הזה מהבגרויות. תחפשו בספריה. יש שם שאלונים.

התלמידים מצאו שאלות והוא היה ממלא את הלוח בדרך לפיתרונות של לא פחות מארבע שאלות לבגרות, בכתב זערורי.

חצי משועמם, חצי בוחן את התלמיד שהביא לו שאלה מהבגרויות, הוא היה מרוצה כשמישהו באמת חיפש ומצא לו שאלה מעניינת או זועף על אלו שסתם מצאו משהו שניכר שלא התאמצו לחפש.

לכל הבנים הוא היה קורא 'אינדיאני' ולכל הבנות 'ילדה'. כששאלו אותו: "המורה, אתה יכול לכתוב יותר גדול ?" היה עונה "כן אני יכול" אבל ממשיך לכתוב בכתב כל כך קטן, שהיה צריך להוציא את העיניים.

 לאינדיאני הראשון ששאל  "אז למה אתה לא כותב יותר גדול?" הוא אמר שמפריע לו האבק מהספוג שאיתו הוא צריך למחוק את הלוח בשביל לפנות מקום לעוד פתרונות. לתלמיד שהעיז וטען בשם כולנו, שאי אפשר לראות ולהעתיק למחברת ככה, הוא אמר "אינדיאני, מי שלא רואה שישב קדימה".

עוז הדר, נציג ההתיישבות העובדת, והשוויונית על הנייר לפחות, טען שמגיע גם לאלה שיושבים מאחורה לראות הכל. התשובה המוכנה של המורה היתה: "יש לי חבר אופטיקאי".

כשבמלחמת המפרץ הגיעה לכיתה תלמידה בלי מסכת האב"כ, המורה שם לב ופנה אליה:

- "ילדה! מי את?"

היא היתה כל כך מבוהלת שחשבה שהוא שואל ברצינות, וענתה לו פשוט:

- "אני תלמידה שלך".

כולם צחקו כי חשבו שזה היה במסגרת ההפוגה הקומית. אבל התלמידה לא התכוונה להצחיק. הוא שלח אותה הביתה. היא רצה הביתה להביא את המסכה והספיקה לחזור לשעור בלי להפסיד יותר מידי חומר, מהנושאים שרק הוא לימד בתיכון, ובחן עליו את תלמידיו. חומר שלא היה קיים גם בספרי ההכנה לבגרויות שהיו בספריה. ללמד מטריצות, על כל האבק שהוא נאלץ לסבול ממחיקתן, הוא עשה אמאץ.

כששאל את תלמידיו האם אפשר לפתור שאלה מהחומר בגיאומטריה דרך החומר שלמדו בנושא 'מספרים מרוכבים', אף אחד לא ידע. הוא הראה את הפתרון על הלוח וזה היה כל כך פשוט שמישהו אמר בקול ברצינות:

- "איך לא ראינו את זה?"

שוב כולם צחקו אפילו שזה לא היה מצחיק. הוא היה רציני ואמר במבטא הרומני עם הטון הסרקסטי השמור לרגעים כאלו:

-"באמת איך לא? כאלה תלמידים חכמים וחרוצים".

אמרו הרבה דברים על המורה למתמטיקה, אבל לזכותו נזקפה העובדה, שבשעורים שלו כל מי שאהב מתמטיקה באמת למד. אולי הוא היה קצת משועמם. התלמידים שלו היו דרוכים 45 דקות מתוך 45 דקות שנמשך שעור. ממרחק השנים והגיל כשאימת המבחנים נשכחה, תלמידיו סלחו לו ונשארו הזיכרונות מהסטנדאפ המריר משועשע. אלו שלא הבינו את הפתרונות הממלאים את הלוח פחדו מהירידות שלו על הכיתה, והתאמצו להגיע כמה שיותר מוכנים. הרוב פחדו להיתפס ב'שאלות לא מעניינות'. רונן קראעוז היה מאלו שהביאו למורה שאלות מעניינות.

ג.רונן קראעוז

מבין כל הפנים והשמות בהצעות חברות של הרשת החברתית על מסך המחשב, היו לא מעט כאלו שלקח קצת זמן להיזכר מי הם, ואיך לכל הרוחות הגיעו לרשימת הצעות החברות שהרשת החברתית שלחה לתיבת הדואר. השם רונן קראעוז נראה לאיה מוכר. הוא נצרב בזיכרונה כחברו של אריק גרוס, שהיה איתה בכיתה בתיכון.

אריק גרוס, היה מציק לה לפעמים כבר בבית הספר היסודי. הבנים השובבים לא היו מושכים לבנות בצמות. הם היו מוצאים דרכים אחרות להציק. יום אחד אריק ורונן ראו את איה ומיטל חברתה בדרך חזרה מבית ספר. אריק גרוס שלף את עיתון בית ספר, והקריא בקול רם מזלזל, את ה'כתבה' של איה מג2 שפורסמה בו.

חברתה מיטל שהלכה לצידה, לא יכלה לשתוק על הצקות. היא סתמה פיות לכל מי שהעיז להציק לה או לחברות שלה. לבנים שעשו צחוק מהכתבה בעיתון בית ספר, היא אמרה שקודם נראה אותם כותבים משהו ברמה שהמורות יבחרו לפרסם ואז אולי תהיה להם זכות להעביר ביקורת.

על הקיר של רונן קראעוז ברשת החברתית לא היו פוסטים של מלל. הוא נמנע מלספק ברשת החברתית מידע על מקום מגוריו המדויק, בפרבר בורגני. היו שם תמונות ייצוגיות שלו, עם אשתו ושלושת ילדיו המפוקסלים. התמונות ציירו מצליחן,  מנהל זוטר בחברת הייטק, נשוי באושר לאישה נאה, אבא לשלושה.  איפה בדיוק התגוררה משפחתו, ידעו אולי רק אלו שהתפנו להם זמן ומשאבים לעסוק גם בחיים של אחרים, או סתם לרכל עליהם בכנס מחזור.

לכנס מחזור של השנתון שלנו לבדו, שהתקיים בגיל 36, הגיעו מעל מאתיים בני השיכבה שלנו. למרות שמעטים בודדים נשארו לגור בפרבר המזדקן, הכנס אורגן בקלות. הודות לרשת החברתית ולקובץ אקסל שהופץ במהירות לתיבות דואר אלקטרוני, הכנס היה הצלחה מסחררת. היו בודדים שלא אותרו או שאותרו ולא טרחו להגיע.

צלם מקצועי ששרותיו נשכרו לתעוד הארוע החברתי, העלה לרשת החברתית אלבום של מאות תמונות מהכנס וממסיבת הריקודים, שהרגישה לרבים כמסע מופלא בזמן. התמונות הועלו לרשת החברתית, מתויגות, על הקיר של אחת מהמארגנות, לשימושם של המשתתפים, שהוזמנו לתייג בעצמם ולהוריד מהתמונות כאוות נפשם.

ספק אם אשתו וחבריו של רונן קראעוז שצולמו על הקיר שלו, מבלים ברכיבת אופניים בחבורה, כשפניהם מכוסים קסדות ומשקפי שמש, יודעים שכיכב במרכזה של פרשיה מוזרה, שרק חבריו ואנשים שלמדו איתו, יודעים אודותיה. רוב פירטי הפרשה שזכתה לכותרות בתקשורת, נותר בערפל.

רונן קראעוז גדל בחלק המואר בליבו של הפרבר, שהיו בו, כמו בכל פרבר, גם צדדים אפלים. הוא גר בבית משותף בן שלוש קומות, טיפוסי לפרבר, מעל קומת עמודים מוקפת גינה. הבניין שלו היה קרוב לבית הספר. בשבועות שלאחר התפוצצות הפרשה הוא נעדר מבית ספר, אך השלים פערים אחר כך ומעמדו החברתי לא נפגע. הוא גם התקבל בתיכון לכיתה עיונית שנתיים אחרי הפרשיה.כנראה שפוטנציאל התרומה שלו לממוצע ציונים של בית הספר בבגרויות, והוריו המקושרים, הספיקו.

בתקופת התיכון, כשהפרשה כבר היתה הרחק מאחוריו, היה רונן קראעוז מתהלך בהפסקות כשחיוך ומשקפי שמש של טייסים מכסות את עיניו בהירות. בספר המחזור נכתב עליו שהשתעשע בפשעים קלים של פריצה למחשבים, מסוג שאף אחד לא דמיין שעלולים לגרום נזק. פרשת האנלייזר שהצליח לפרוץ למחשבים של הFBI ונעצר, התפרסמה שנים לאחר הפקת ספר המחזור. אבל הפרשייה המסתורית סביב רונן, לא היתה קשורה לענייני מחשבים.

ד.חגיגות עשור הארבעים

חגיגות עשור ה40 לבית הספר התיכון השש שנתי שלנו, שכללו גם כנס מחזורים, עמדו להתקיים בחצר של התיכון שהיתה משותפת לו ולחטיבת הביניים. בשנת חגיגות ה40 עדיין לא נבנה אולם הספורט על שטח ניכר מתוך החצר המשותפת לתיכון ולחטיבה. היכן שעומד היום האולם, היה מגרש אספלט תחום בשתי טריבונות בטון נמוכות, ששימש למשחקי כדורגל בשעורי ספורט, ולרביצה בשמש בהפסקות לתיכוניסטים. לקראת החגיגות, שלכבודן הוזמנו להקה צבאית והופעות של אמנים יוצאי העיר, נבנתה במגרש במת ענק. איכשהו אף אחד לא שם לב לילד שהסתובב יותר מידי זמן בקרבת הבמה עם תכניות שונות לאותו ערב שלמרבה המזל לא התממשו.

אנשים נשים וטף זרמו מכל קצוות הפרבר אל רחבת החגיגות. ראש העיר עלה לבמה לברך. גם מנהל בית הספר שהיה איש רוח, משורר מתוסכל, ברך. סגנו, מנהל החטיבה ברך גם הוא, ואחריו אחרונה חביבה ברכה סגניתו, מנהלת התיכון, שכולם העריכו הרבה יותר משני המנהלים הגברים. עינה החדה לא החטיאה קולז' תמונות בספר מחזור שהיא החליטה לצנזר: תמונת פלג גוף עליון גדולה שלה, מניפה למעלה ידיים בתנועה אופינית, הודבקה כשתמונת גוף קטנה, של המנהל המשורר המתוסכל, מודבקת מעל לזרת שלה. היא היתה מנהלת שלא היססה להושיב את צמד עורכי ספר המחזור בשכבה של איה קרמלינג ורונן קראעוז, שיגזרו דף מתוך מאות העותקים של הספר.

אחרי הברכות של המכובדים, עלתה ראשונה לבמה להקה צבאית ונתנה הופעה מוצלחת שכללה מערכוני קישור וכמה שירים מוכרים מהרדיו. הקהל הרב שמילא את החצר עמד מול הבמה וישב על הטריבונות.

 בסיום ההופעה של הלהקה הצבאית נדלקו הפרוג'קטורים שהותקנו לכבוד החגיגה והקהל התפזר לדוכני האוכל מאחורי הטריבונות והתגודד סביבם. ההורים של איה ושל כולם הסתובבו בקהל. התלמידים התהלכו ביניהם עם בני גילם, חבריהם לספסל הלימודים.

ה.הסליק

באותן שנים של חגיגות עשור ה-40 לבית הספר, סליק היה מילה מוכרת מההרפתקאות שתוארו בעשרות ספרי סידרת חסמבה שעותקים שלהם היו בסיפריה. משהו של פעם. לא משהו שצפוי להתגלות בחצר האחורית של בניין מגורים מטופח סמוך לבית הספר בשנת 1987.

רבים מהילדים בכיתה של איה היו מתכנסים אחר הצהריים במקום הקבוע על הגג של המקלטים הציבוריים מול הבית של מלכת הכיתה. באחת ההתכנסויות סיפר אחד מהילדים בכיתה לכולם את הסוד: סליק, מחבוא של חומרי נפץ בבבור מוסווה, בחצר הבניין שרונן גר בו.

הסליק התחיל לפי הסיפורים מקליע אמיתי של אקדח שהוא מצא בחוף הים, או אולי בעצם זה היה רימון שאבא שלו חזר איתו מלבנון והשאיר במחסן. השמועה עברה מפה לאוזן והסליק התמלא באין מפריע, בכל מה שאפשר היה להוסיף לו. לא רק ממציאות שנפלו לידיו של רונן, אלא מהמצאי של שותפיו ההולכים ומתרבים בקרב ילדי הבניינים הסמוכים וילדים מבית הספר, שהוא הסכים להראות להם את הסליק.

היה לאיה שכן שקנה לפני פורים כמות עצומה של קפצונים. מהסוג הלא בטיחותי שהיום כבר לא מוכרים יותר. הוא ביקש מכל הילדים בבניין לעזור לו לפורר מהם את אבק השרפה. תמורת אבק שרפה מקפצונים הוא קיבל רשות להציץ במצבור המגוון.

קשה לזכור את השתלשלות האירועים אחרי שהבמה הוחשכה לצורך הכנות להופעת האומן הבא, אמן המפורסם, בוגר בית הספר, שכולם חיכו לו. הכל קרה מהר ובחסות החשכה.

תוך כדי פיזור הקהל בקריאות מהרמקולים על חפץ חשוד ניראו באורות הכחולים של הניידות ג'יפים צבאיים נוסעים בחצר בית הספר. כשהפרוז'קטורים נדלקו שוב החצר כמעט התרוקנה לגמרי. האמן האהוב לא הופיע.

בתקופה ההיא, קרו לא מעט מקרים כאלו של פיזור קהל בגלל חפץ חשוד, כך שלמרות תחושת החמצה קלה על הפסקת החגיגות מוקדם מהמתוכנן, אף אחד לא התרגש יותר מידי.

רק כשהפרשה הגיעה לעיתונים, התברר שילד בן 13 הרכיב מחומרי הגלם שנאספו בסליק שלו מטען חבלה. ידוע שהיום כל נער מחוצ'קן יכול להגיע עם מעט הכוונה לפינות האפלות ברשת עם המידע הנדרש להרכבת מטענים. אבל אז? השאלה איך ילד הצליח להרכיב מיטען חבלה נותרה תעלומה. להביא את המטען עד לבמה ולהחביא אותו מתחתיה היה כנראה קל יותר באותן שנים, בסידורי האבטחה הפחות  מהודקים יחסית להיום. 

רונן קראעוז היה רק ילד בן 13 עם סליק בחצר הבניין, שתכנן מעשה קונדס. הוא לא התכוון שמישהו יפגע. הוא דמיין פיצוץ מרשים באזור הבמה בזמן שהיא תהיה ריקה מאנשים. זיקוקי דינור ופיצוץ אקסטרים, עם בום מפחיד וחלקי תפאורה מתעופפים בלהבות מהסוג שאולי ראה לפעמים בטלביזיה בערוץ 'המזרח התיכון'.

אמרו שהוא התחרט או נלחץ כשחשש שהדלקת המטען לא תצליח. ברגע האחרון סיפר על המיטען לאבא שלו.

לפי השמועות בפרבר חקרו אותו במשטרה. הוא לא הגיע כמה ימים לבית ספר, אבל בסוף חזר. לא רק שאת התיכון הוא סיים כאילו התיק הפלילי שנפתח ונסגר מעולם לא היה קיים, הוא אפילו הצליח להתקבל בשרות הצבאי שלו ליחידת עילית בהנדסה קרבית ולהגשים את חלום הילדות שלו: הרכבה ופרוק של מטעני חבלה.

בערך בתקופת כנס המחזור, נתקלו שוב רונן קראעוז ואיה קרמלינג זה בזו במקרה. שניהם עברו עם משפחותיהם הצעירות לפרבר אחר של העיר, סמוך לאוניברסיטה. הילדים של שניהם השתתפו בקורס שחיה בבריכה של האוניברסיטה. בזמן שהילדים בקורס למדו לשחות הם השגיחו על האחים הקטנים בבריכה של הקטנים. כשעינם פקוחה על הקטנטנים והילדים שבמי הברכה, הם דיברו ביניהם. פרשיית הסליק לא הוזכרה. השיחה התמקדה בגאוות תלמידים רגילים, ששרדו ארבע שנים קשוחות בקבוצתו של המורה למתמטיקה.

ו.האמן המבוגר הרזה

באשר לגורלו של הנער הכחוש שגדל בן יחיד לאימו, ללא אחים וללא האב שעזב: החברות הצמודה עם ביתם של המכרים של ההורים של איה, נמשכה כשנה והם נפרדו.

הנער כמעט שלא גויס מחמת רזונו, או מחמת היותו בן יחיד לאימו, או שלא גויס, אלא התנדב. הוא שרת בגלי צהל בתקליטיה היוקרתית של התחנה הצבאית ששידרה לחיילים ולחיילים לעתיד. זה היה מקום טוב להכיר אנשים שמכירים אנשים.

בחסות להקת נגנים מקצוענים, הנער הכחוש הפך לסולן כריזמטי שפילס דרכו בשתי ידיו, למעמד אמן מוכר ונכנס להיכל התהילה הישראלי.

אך הזמנים הם משתנים כידוע.

בתור אדם מבוגר, איש משפחה, הוא החל ללמד נגינה בגיטרה. הרזון הנוירוטי מנעוריו, שהזכיר אמנים מפורסמים מהעולם, התחלף בצדודית רגילה.

בערך בגיל 37, שנה לאחר כנס המחזור שלנו, נסענו האקס ואני לראות אותו מופיע בגליל, במקום קצת תמוה מבחינת נגישות לקהל המקומי: אולם קטנטן ליד מעצמת הצימרים מסדר גודל ישראלי, במושב אמירים. ליד צומת אמירים שפר יש כביש צר, שמסובך לשני רכבים ליסוע בו זה מול זה, שמוביל לקרחת יער קטנה. שם ניצבת לה בדד, אחוזה כפרית שכוחת אל, עם 'אולם קונצרטים'. בגדול זה נראה כמו חדר אוכל שהוציאו ממנו שולחנות, והופך בסופ"שים לאולם הופעות מאולתר לנופשים באזור. יש מצב שהאחוזה הוקמה על הריסות היאחזות נח"ל שהתייתרה.

בהתחשב בכמות הקהל והמיקום מישהו עוד יכול לחשוב שעלה לו להופיע שם, לנער הכחוש, יותר מהסכום שהוא הצליח להרוויח ממכירת כרטיסים למופע יחיד.

זה היה קצת אחרי שעברנו לגור ביישוב כפר בר בורגני באזור הגליל. שלושתרבעי שעה נסיעה כל כיוון אל ומ'אולם הקונצרטים' של האחוזה ההררית, נראה כמו השקעה כבדה קצת לזוג צעיר, חדשים בגליל. זה כולל להזעיק סבים מאזורים מרכזיים יותר בארץ לשהות בסופ"ש בבית הגלילי. או בייביסיטר שצכה בייביסיטר (כלומר אמא שלה מהיישוב). אבל שלושת רבעי שעה נסיעה בלי פקקים, בכבישים הרריים עם חיסכון (מוצדק לדעתי האישית) בתאורות דרכים דלות תנועה, נחשב מרחק רגיל של נסיעת תושבים בגליל לכל תכלית אי-שם, איפה שהיה יותר מצחיק מעצוב לומר:

 כן עברנו לגליל אל מעבר להרי החושך. 

איפה שנסיעת תושבים היא תנאי או מגבלה כמעט בכל תכלית (אצלנו היו גנים ובית ספר ליד הבית). 

ז.בוב דילן רוברט צימרמן

אחרי ההופעה סיפרתי לאקס על הנער הכחוש שהפך לחמשעשרה דקות תהילה למוסיקאי כריזמטי, שהוא למד איתי באותו תיכון. לפעמים היו מנחיתים אותו בכיתתנו לתקופות צינון (הוא היה בין ה'תכשיטים' בשנים שהנוער סווג בין: ארסים (תת ז'אנר: הסטייליסטים), פריקים (תת ז'אנר: כאלו שהגיעו לבית ספר בטרניג הפוך דהוי ונעלי בית והקימו להקת רוק עם שם מגוחך) וה'רובוטריקים' (ככה קראו לגיקים הבודדים שהתקבצו לחבורת דחויים, בלי סיכוי לחברה בת, ונקראו כך בגלל הנוקשות המסוימת שדבקה בהליכותיהם).

הבעל הסקרן איך יהיה לדבר עם סלב לייט הפציר בי שנלך לראות אותו 'מאחורי הקלעים'. הייתי נבוכה ולא היה שם באולם הקונצרטים המאולתר מאחורי הקלעים. האמן המפורסם היחיד שסיים איתי תיכון בשנתון שבו למדתי, עמד ביציאה מהאולם נשען על משקוף דלתות הכניסה. 

אני זוכרת שנושא השיחה העיקרי היה המופע האחרון של דילן, בוב למי שצריך לעשות עליו גוגל. שאלתי אותו איך ב'עיסקי הרוקנרול' שעליהם שרים משינה (כשהם שרים) ב"למה לי פוליטיקה עכשיו". הוא צחק. במקום לדבר עליו דיברנו על Bob Dylan או בשמו המאונגלז של רוברט צימרמן, בן של מהגרים יהודים ממז' אירופה לדולות' מינסוטה, ארצות הברית, צפון אמריקה. כדור הארץ גלקסיית השמש שביל החלב סליחה לא הצלחתי להתאפק עם הנוסטלגיה. על הפיכתו מגיבור מעמד פועלים, טרובדור פולק, לאמן קצת ממוסחר (טרובדור רגשות יוצר זמר מהגדולים שהיו במאה הקודמת), שמדלג בגיל 70 בטור הופעות עולמי עם מטוס בין יבשות. המופע שלו בישראל תומחר לקהלים 'שונים' בקירבה שונה לבמה, לפי קאסטות כלכליות. 

בטח דילן, אמן יוצר שהתחיל במופע כובע בין מסעדות פועלים, והעביר חצי קריירה במחוזות הפולק Folk music לאורך ולרוחב המדינה שלו באוטובוסים, יודע שמעריציו השרופים חוסכים על כרטיס לפארק או לאיצטדיון. כלומר מופע מיובא עם במה בגודל שלושה ' 'אולמות קונצרטים', מערכת הגברה אימתנית ומסכים שבאצטדיון מציגים אותו בדו מימד גם לרוכשים כרטיסים. יש כאלו שנאספים בדשא מחוץ לגדרות (שמסננות קהלים שלא משלמים להפקה) לשמוע אגדה חיה. הנער הכחוש שנהיה מבוגר רזה קרא למעריצים השרופים של דילן דילניסטים.

עם פרעות 7 באוקטובר או מלחמת עזה או שזה תלוי מי קורא לארועים הנוכחיים בשמותיהם השונים, חסרים במיוחד מופעים כאלו שמוסיקה ובידור בבמות של אולמות מקומיים. כאלו שפיתחו במשך שנים או בצוק העיתים מופע בידור יחיד (או עם איש סאונד ותאורן) לדרגת אמנות.

ר' הסרט של טום האנקס על קצין משוחרר מצבא הצפון בימים של שפל בארה"ב לאחר מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. הוא נותר אלמן ומרושש. היה לו כישרון לעמוד מול קהל ולספר סיפורים (שהוא מצא בעיתונים) בתור אמן נודד בין עיירות. אבל רודן שתלטן באזור מוכה בצורת ועוני שהוא נאלץ להרחיק אליו, שלח אחריו שלושה בריונים שנשכרו לרצוח אותו או שהחליטו במו עצמם לרצוח אותו ולהפוך יתומה שנשלחה איתו לדודיה לשפחתם. בסרט הילדה היתומה בת ה-12 מגלה לפתע תושיה של לוחם אינדיאני בן 40 ותחת פיקודו של האנקס היא מכינה לו תחמושת מאולתרת מרובה שנועד לצוד חיות קטנות. יחד הם מנצחים (קצין מזדקן בדימוס וילדה) שלושה בריונים.

אמנים נודדים כמו דמותו של האנקס נדדו והופיעו באולמות קטנים מול קהילות מאושרות, משפחות שלמות בכל הגילים, להבדיל מפשרות של אמרגנים מרוששים על איצטדיונים ומטוסים, או בקצה השני של הסקלה אמנים בודדים שסוחבים בעצמם מגבר חשמלי אחד לגיטרה, כשנעלמים מופעים באולמות מודרנים.